תנו לשלט לשלוט
אני לא יודע אם בלהט ההתפטרות של גל הירש וצאת ראש הממשלה לארה"ב, יצא לכם לשמוע על הניסיון הנואל להאריך שוב את הזכיונות לתחנות הרדיו האזורי. תזכורת: במקור ניתנו הזכיונות לשמונה שנים, הוארכו ב־2003 בארבע שנים נוספות, וכעת מוצעת הארכה נוספת – עד 2011, כלומר 16 שנים בסך הכל.
מדובר ביוזמת חקיקה פרטית, שכמעט עברה בוועדה לענייני חקיקה. ברגע האחרון נתקפו כמה שרים וח"כים בפרץ לא מובן של אחריות לאומית ודאגה לאינטרס הציבורי, והכשילו אותה (ברוב דחוק של 5 לעומת 4) – מה שלא מפריע לתומכיה לנסות להעלותה להצבעה במליאת הכנסת.
לפני שניגש לגופו של עניין, מן הראוי לשים לב למה שמכונה "הצעות חוק פרטיות". אף כי אלה אמורות לשקף את פועלו הברוך של ח"כ למען מטרה נעלה, שלא בשליחות מפלגתו - לעיתים קרובות יותר הן משמשות את נבחרי הציבור לריצוי מישהו שהם חפצים ביקרו. עניין הרדיו האיזורי שייך כנראה לסוג השני: יוזמי החוק אמנם העלו טענות צודקות לכאורה - כמו הפגיעה בהכנסות מפרסום בזמן מלל"ש (מלחמת לבנון 2) - אבל מעניין כיצד הגיעו הח"כים הנכבדים, מגישי ההצעה, להבנה כזאת למצוקתם של בעלי תחנות הרדיו האיזורי דווקא.
קיים כמובן הסיכוי שאנשי הדיעה נסעו במכוניתם, מאזינים לתחנת האיזורית החביבה עליהם, כשלפתע נתקפו בדאגת אמת לכיסם של בעליה והחליטו ליזום חקיקה בנדון. מאידך קיים הסיכוי כי אנשי המאה - בעלי התחנות, שבשנים האחרונות הפכו לבעלי מכרה זהב - החליטו שדווקא עכשיו, כשהעסקים כל כך טובים, חבל שמישהו יקח להם את הזיכיון. ואז הם הפעילו את השפעתם על כמה ח"כים, כדי שיקדמו הצעת חוק שאין לה דבר וחצי דבר עם האינטרס הציבורי. מלל"ש פגעה, אגב, בכל עסק שחי מפרסום, וגם בלא מעט עסקים שלא. אבל בעוד שבעל מפעל קטן בצפון יכול לחפש את החברים שלו עד שיפוצה על ידי המדינה, לקברניטי הרדיו האיזורי יש כנראה מהלכים מהירים יותר במסדרונות השלטון.
כולכם על האצבע הקטנה
יותר משחמורה הצעת חוק פרטית שנועדה לקדם אינטרסים של כמה אנשי עסקים עשירים, חמורה הדרך שבה תופשת המדינה את שוק התקשורת. מבחינת המדינה, ערוצי התקשורת הם משאב ציבורי שעליה לפקח לא רק על תכניו - לוודא שאינם מקדמים הסתה, פורנוגרפיה וכיו"ב - אלא אף להחליט מי ישדר, איפה, כמה ולמה.
קחו למשל את "נציגי הציבור" שיושבים במועצת הרשות השנייה. אלה אמורים להבטיח יצוג הוגן לסקטורים פריפריאליים - גיאוגרפית וחברתית - על המסך ועל גלי האתר. לכאורה זה נשמע הגיוני, למעשה מדובר בקשקוש נוראי. "הציבור" כלל אינו זקוק לנציגים מטעמו. לציבור יש מכשיר נפלא שנקרא "שלט רחוק", שבאמצעותו הוא בוחר בעצמו את התכנים שהוא מעדיף לצרוך - מספורט ועד מוסיקה, משעשועון ועד סרט, מריאליטי ועד עיקרן תחילה.
האצבע שעל השלט היא אולי הביטוי הנעלה ביותר לדמוקרטיה, כזאת שמקיימת משאל עם קבוע בין כל חבריה: הלוואי והייתי יכול לומר ל"נבחרי הציבור" מה אני חושב על כל רעיון שלהם, ממש כפי שאני יכול להצביע בשלט נגד תכנית שמקוממת, או סתם משעממת אותי בטלוויזיה או ברדיו.
אצבע על הדופק (ועל הדפוק)
הדוגמא הטובה ביותר לכך שהשיטה יכולה לעבוד ללא פיקוח ממשלתי, היא העיתונות הכתובה או האינטרנט. כל אדם יכול להקים לו עיתון או אתר אינטרנט, ומכאן הוא מפקיר את גורלו למידת העניין שהציבור יזכה בה את פועלו. יהיו קוראים/גולשים - יהיו מפרסמים; יהיו מפרסמים - יהיה כסף; יהיה כסף - המדינה תרוויח מהמס שהיא גובה מכל מי שמצליח להרוויח כסף כחוק במקומותינו.
לא אחת, במיוחד לאחרונה, אנו שומעים על מישהו שהקים איזה אתר - משהו בין בלוג לשטויות שתועדו בווידיאו ביתי - והשאר הוא כבר סיפור למדורי הכלכלה. אלא שבמצב עניינים שכזה, לא יהיה למובחרים שבנבחרים שום כלי חקיקתי לעזור לידידיהם בעלי ההון - ואז, רחמנא לצלן, הם עלולים למצוא את עצמם עוסקים בנושא שבאמת אין להם מושג בו, כמו קידום האינטרס הציבורי.
אם כבר פיקוח, גם בשוק תקשורת פתוח לחלוטין יש שני נושאים שזקוקים לו: שמירה על תדרים חיוניים (כמו אלה של מגדל הפיקוח בנתב"ג, או כאלה שמוקצים לכוחות הביטחון), ומניעת הסתה. עד כמה חיוני בעיני נבחרינו לפקח על העניינים החשובים באמת הללו? בינתיים המניין הוא ראש ממשלה אחד שנרצח אחרי הסתה פרועה - בין היתר בתחנת רדיו פיראטית - ופקחי טיסה טרוטי עיניים שמזהירים שאסון אווירי הוא רק שאלה של זמן.
לפנייה לכתב/ת 
