שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הקזבלנים
    היתה אפליה או לא היתה? האם אכן דחו מדינת ישראל ותושביה את העולים הבאים מארצות המזרח?

    שנים רבות מלוות את הדיון הציבורי במדינת ישראל שאלות כגון - היתה אפליה או לא היתה? האם אכן דחו מדינת ישראל ותושביה ממוצא אירופי את העולים הבאים מארצות המזרח? וכמספר השאלות ומורכבותן, כך גם מספר התשובות הרבות והשונות זו מזו שניתנו במהלך שנות המדינה.

     

    השבוע ב"מנהרת הזמן" נעלה שני רגעים מן העבר, בהם עלה הנושא ודובר ברבים. קיימות מן הסתם פרשנויות והתפלמסויות רבות גם סביב רגעים אלה, אך לכשעצמי, אני רואה בהם עדות נוספת לנטייתם המצערת של בני האדם לסלוד לעתים מן השונה מהם יהא השוני במוצא, צבע עור, זהות מינית או מעמד חברתי. כך או כך ידברו המילים בעד עצמן - האמת, כבר אמרו לפנינו, ראויה להישמע גם כאשר היא מרה. 

     

    גח"ל מרוקני

    "אתן הקוראות, ביניכן ודאי נמצאות כאלה הזוכרות עדיין כיצד ניגש חייל כזה לשולחנכן בבית הקפה והזמינכן לרקוד, וכיצד דחיתן אותו במבוכה וכיצד הסתלק בגו זקוף ובפנים צרובות מבושה וחזר והצטרף לקבוצת חבריו, שקיבלה אותו בתרועות לעג. 'גח"ל מרוקני', מלמלתן אז בכעין התנצלות ודי היה בהסבר זה".

     "האמת על הקזבלנים", ידיעות אחרונות, 28 באוקטובר 1955

     

    אם נכחתם במספר שיעורי היסטוריה לא נחדש לכם דבר בהעלאת הקביעה כי יחסי הכוחות במלחמת העצמאות לא נטו לטובת הישוב היהודי. ואם עוד המשכתם והעמקתם את ידיעתכם בתולדות תקומת מדינת ישראל יתכן שנתקלתם גם בסיפורם של אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) - אותם יהודים בני ארצות זרות, חלקם ניצולי מחנות ההשמדה באירופה, אשר גויסו לאיזון יחסי הכוחות ועם פרוץ מלחמת העצמאות הועלו ארצה ונשלחו במהרה אל החזית. עניינם של לוחמי הגח"ל בני אירופה נידון מספר פעמים במהלך השנים ובמיוחד השאלה האם הופקרו אם לאו בשליחתם המזורזת אל הקרבות, אך לא בכך נעסוק. היום נפלס דרך אל צל הדברים ושולי ההיסטוריה, שם מסתתר סיפור מרתק לא פחות - סיפורו של הגח"ל המרוקני.

     

    באוקטובר 1955 פירסם עיתון ידיעות אחרונות כתבה בשם "האמת על הקזבלנים" (כתבה ראשונה בסדרה אשר הוקדשה לבחינת קליטת העולים ממרוקו בישראל) בה הועלה סיפורם של חיילי הגח"ל בני יהדות מרוקו. האם אכן היתה אפליה? האם אכן הושפלו בשל מוצאם העדתי? האם מנסה הכותב לנתץ את הסטריאוטיפ או בעצם לחזקו? השאלות רבות ואת התשובות נותיר לכם למצוא בטקסט עצמו. להלן קטעים נבחרים מן הכתבה:

     

    "בכל תולדות העלייה הציונית לא היתה עלייה שעוררה סערה גדולה כמו העלייה מצפון אפריקה. על ה'יעקעס' בשעתו לגלגו, אך בחיבה. את פליטי המחנות קיבלו באהבה וחרדה רבה. על התימנים, שנראו כילדים שנקלעו לעולם זר, ריחמו. את המרוקנים שנאו. קיבלו את פניהם במאמרים זבי שנאה, מנו אחת לאחת את מגרעותיהם: הם בורים-חצופים, מקימי שערוריות, שונאי עבודה ופורקי משמעת. הם אנשי העולם התחתון, סכינאים, רועי זונות ושודדים. אמרו לאדם 'מרוקני' וכאילו גידפו אותו. והגידוף הכאיב שבעתיים, כי כל מה שאמרו על עולי צפון אפריקה היה נכון - יחסית. לפני 12 שנה אמרו כך על המתנדבות לחיל עזר לנשים של הצבא הבריטי: הן פרוצות. וגם זה היה נכון - יחסית. מבין למעלה מ-2000 צעירות שהתנדבו, יצאו אולי 20 אולי 30 לתרבות רעה... אבל אמרו הא.ט.ס פרוצות.

     

    ב-1948 וב-1949 כל עוד היו אנשי הגח"ל המרוקני בצבא כמעט ולא נודע על קיומם. פרט למדריכים הישראלים שאולצו להוליכם לקרב אחרי 'אימונים' של 12 שעות בנסיעה מן הנמל אל החזית, אבל ב-1950 כבר הורגשה 'הצרה המרוקנית' היטב. הזוכר עוד מישהו את הגח"ל הצפון אפריקני? רק מעטים בוודאי, כי הדבר היה בשנים 1948/9, שנים גורליות בהן נעשתה היסטוריה ולא היה פנאי להתעכב ליד קבוצת חיילים לובשי מדים מקומטים, פרועי שיער שחור שדיברו בניב צרפתי עז ועקבו בעינים שוקקות אחר כל בחורה העוברת ברחוב. הם היו גח"ל  - גיוס חוץ לארץ. האחרים שבאו מארצות דוברות אנגלית ואפילו מצרפת המטרופולין -  להם קראו מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ. אותם לא דחו כשהזמינו לרקוד ואפילו הביאו אותם הביתה והציגום בפני אבא ואמא, והגישו להם תה וחישבו את סיכויי השידוך.

     

    ואיל הגח"ל המרוקני נשאר בקרן רחוב, ולאחר שנלאה מלעקוב בעיניים אחר הבחורות, פנה והלך למועדון החייל ועמד בתור וקיבל כוס תה ועוגה שנשארה על השולחן אליו הסבו עוד אחדים מבני עירו. והם דיברו בצרפתית או בערבית על כך שכנראה במדינה היהודית החדשה קורבן חיים וקורבן דם עדיין אין בהם להקנות זכויות.

     

    אלה היו הקזבלנים הראשונים. לא כולם באו מקזבלנקה, אך גם אלה שבאו מפז או מרקש באו מתוך ה'מאלה' - ואלה צורה אחת להם. ובכן בעיקר משם באו אנשי הגח"ל המרוקני. מיעוט שבהם היו בני נוער אידיאלסטים שתנועות הנוער הציוניות החלשות שפעלו בצפון אפריקה, הצליחו להגיע עדיהם. מיעוט אחר - דבר הקמת המדינה הצית בהם התלהבות ששלפה אותם בציצית ראשם מן האפטיה והניוון של הגטו אל שדות הקרב בחוליקת ובפלוג'ה. אך הרוב הגדול  היו בני גטו סתם, נחשלי חינוך כרבבות אחיהם שנותרו בגטו. אפילו קרוב לוודאי שגורלם המר להם יותר מלאלה שנותרו מאחור. ברובם היו יתומים וגם אותו כהוא-בית לא היה להם. האחרים היו שקועים בעניות כה מנוולת שנראה כאילו יותר ממנה אין. אבל הם קורצו מחומר שונה מחבריהם ומאחיהם שנותרו מאחור. והראיה - הם העזו להתמרד בגטו ולפרצו. ואפילו אם לנדוד לארץ זרה ורחוקה בלי קרוב ומודע! ואפילו אם לקו החזית ולסכנת המוות שבישראל ובלבד לצאת מהגטו, לצאת לחיים.

     

    נקל היום לדבר על 'קזבלנים' ועל סכינאים ממרוקו ולצטט סטטיסטיקה משטרתית כדי להצדיק את היחס המשפיל והדוחה שהגח"ל המרוקני זכה לו מאז יום החופשה הראשון בחזית. אמנם מרבית אנשי הגח"ל המרוקני היו אופורטוניסטים שבאו הנה בעיקר כדי להימלט מנוולות חיי עברם, אבל גם כך היו או יכלו להיות חומר טוב למדינה, אילו ידעה המדינה לקבלם".

     

    מי לא אוהב את אברהם ממן?

    "ערב טוב ממן. בעקבות פניית הרופא, אותו אנחנו מכבדים מאוד, החלטנו לתת לסימי ולך את ארוחת הערב. אולם מחר, הננו מתרים בך שנית, שגורלה של סימי בידיך ואפילו הרופא לא יוכל לשכנע אותנו לספק לכם אוכל".

    "אברהם ממן המרוקני אינו רצוי בקיבוץ", ידיעות אחרונות, 10 בינואר 1958

     

    רוצה הגורל ולעתים נחשפות עוולות גדולות במלוא הדרן דווקא בסיפורים קטנים. אולי הדבר נובע מחיבת הבריות ללחלוחית חייו של האדם הקטן, או אולי כי ממילא מאחורי כל עניין גדול מסתתר מארג חייהם של אנשים קטנים. כך או כך טענתנו בעינה עומדת ובגינה נעלה כעת את סיפורו של אברהם ממן, חבר קיבוץ בית גוברין. וליתר דיוק את סיפור המאבק שהתנהל בינו לבין מוסדות הקיבוץ בשנת 1958.

     

    בינואר 1958 פירסם אביעזר גולן, כתב "ידיעות אחרונות" כתבה בה חשף את סיפורו של גיבורנו. על מנת להבין את הדברים לאשורם, כמה מילות רקע: בין מקימי קיבוץ בית גוברין (הוקם ב-1949), כך מסתבר בכתבה, נמנתה גם קבוצת נוער עולה מצפון אפריקה אשר הוכשרה להתיישבות על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד. חייהם של המתיישבים החדשים היו קשים, ללא תחבורה הולמת חשמל ומים ועם סכנות בטחוניות למכביר. בהתאם, רבים מהם נוטשים מפאת הקושי, מלבד כ-20 משפחות שנותרות במקום ומותירות את הקיבוץ חי ונושם. השנים עוברות, עד אשר ב-1956 מחליטה תנועת הקיבוץ המאוחד לשלוח תגבורת בדמות גרעין התיישבות המורכב מצעירים ילידי הארץ (בני הערים חיפה וחולון). זמן קצר לאחר מכן הופכים החברים החדשים לרוב בקיבוץ ונוטלים את השליטה  על ניהול ענייניו. על פניו אין רע בכך, אלא שמסתבר כי חברי הקיבוץ החדשים אינם רוצים עוד בנוכחותם המטרידה של הוותיקים ילידי מרוקו.

     

    במוצהר טענת המוצא העדתי אינה עולה ואת דחיית החברים הוותיקים תולים מוסדות הקיבוץ בעול הכלכלי שהם מסבים, על שום ילדיהם הרבים והתמיכה שהם מעניקים להוריהם הקשישים. לשם השגת מטרת "ניקוי" האוכלוסייה המיותרת, נוקט הקיבוץ באמצעים שונים שאותם מנמק אחד מאנשי הקיבוץ בפי הכתב: "ממילא יעזבו בקרוב כל המרוקנים. כך הם יעזבו יותר מהר". 

    אך כאמור בסיפורו של אדם אחד עסקינן. אברהם ממן היה אחד מחבריו הראשונים של הקיבוץ, רכז הבנייה ובן 27 בעת התרחשות הדברים. בגין תרומתו הסכימה הנהלת הקיבוץ להקצות תקציב מיוחד לתמיכה בהוריו הקשישים אשר עלו ארצה ב-1956.

     

    אתרע מזלו של גיבורנו ואבן משחזת שאיתה עבד נזרקה מן המכונה וריסקה את מותנו. בזמן שהותו בבית החולים נטלו החברים החדשים את השליטה במזכירות הקיבוץ וכצעד הראשון החליטו לחדול מן התמיכה בהוריו של ממן. בצר לו ביקש אברהם להעניק להוריו את התגמול שהעניק לו הביטוח הלאומי בשל התאונה, ועל חטא זה החליטה האסיפה הכללית לגרשו לאלתר מן הקיבוץ.

     

    בפני הכתב פרש ממן את הקושי במצבו - לאחר שמונה שנות עבודה בקיבוץ אין ברשותו כל סכום כסף השייך לו, ומצבו הבריאותי מגביל אותו במציאת עבודה. על כן הסביר - סירב לדרישת הקיבוץ כי יעזוב. על מנת לסייע לו להשתכנע הורה הקיבוץ לקופת החולים לחדול מן הטיפול באשתו ההרה. ולאחר שפתח במאבק משפטי בעד קבלת פיצויים, החליט הקיבוץ למנוע ממנו ומאשתו את הכניסה לחדר האוכל. אלמלא כמה חברים שהגניבו אוכל לחדרם היו צפויים להיוותר רעבים. אחת מאותם סייעני מזון זכתה לקבל איום אף היא: "גם בעלך מרוקני, אל תהיי כאן גייס חמישי".

     

    לבסוף כאשר נעשה העימות גלוי ומפורש התכנסה אסיפת הקיבוץ לעסוק בעניין והגיעה ברוב קולות להחלטות הבאות:

    • להפעיל כל לחץ אפשרי על החברים אבהרם ממן ואשתו סימה על מנת שיעזבו את הקיבוץ.
    • להרעיבם.
    • להחרימם מבחינה חברתית.
    • כל חבר אשר יבוא בדברים עם המנודים או ינסה להגניב להם אוכל, יגורש אף הוא מהקיבוץ.

     

    באופן אירוני למדי מנמק אחד מהחברים את עמדת הקיבוץ במילים הבאות: "אנחנו בקיבוץ חרדים מאוד לצדק, אבל כאשר צריך אנחנו מוכנים ללכת עד הסוף - אין לנו סנטימנטים".

     

    יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

     

    עוד במנהרת הזמן

      

    רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן

      

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הקזבלנים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוחמי גח"ל - מהנמל אל החזית
    באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח
    הפגנת הפנתרים השחורים, מאי 1973
    צילום: לע"מ
    מומלצים