עלי עלי, שלא יגמר לעולם

לפני פחות מחודש פרסמתי כאן רשימה אודות עלי מוהר. כפי שציינתי אז, הרי שמעבר לפגישה חטופה ואקראית, מעולם לא הייתי חבר של עלי מוהר, ולכן גם לא ידעתי על דבר מחלתו כפי שסברו רבים שקראו את הטור ההוא. מאחר שההספדים על מוהר, שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון, הולכים ונערמים ומתחרים זה בזה בסופרלטיבים (ואני הראשון להסכים עם כולם), אשתדל שלא להוסיף עליהם דברי מליצה, כיאה לזכרו של מי שהלך ברחובות בג'ינס קצרים ובסנדלים.

בבוקר בהיר של תשרי

אל בית הספר שוב יוצאים הילדים,

גבר הולך אחריו

משגיח, רואה-לא-נראה

ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה -

כמו כל שנה, בסתיו,

איך בן הולך לו לבד,

ואב בעקבותיו.

איך בנו נכנס לכיתה

גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ,

וכבר שרים שם בפנים

שיר של שנה חדשה

הו, איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה -

שוב הם שרים על סתיו,

ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

גבר בלב חייו,

על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב

והוא זוכר שאביו

פעם הלך אחריו

הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

שיר על יורה וחצב,

וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:

גם אם אלך בגיא צלמוות

הן לא אירא,

גם אם אפול פתאום

יאמר לבי שירה

כל עוד נכתב הלוח

כל עוד הולך לו בן

ואב בעקבותיו,

כל עוד שרים הילדים

על שנה חדשה

כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הרוח עולה

כל עוד על שחור הלוח

תתנוסס מילה.