תראו מי מדבר
קשה היה לראות את השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, מהלל ומשבח את המשטרה במסיבות העיתונאים של סוף השבוע - ולא מפני שלא היינו רוצים שתהיה לנו משטרה ראויה לתשבוחות. "לו היה בימאי הוליוודי צריך לביים את התפיסה של בני סלע, הוא לא היה מצליח ליצור סיום מותח כפי שהיה במציאות", התלהב השר הממונה, ומאחוריו הנהנו בראשיהם השוטרים המוחמאים.
אלא מה, הציבור הוא פחות מטומטם ממה שנדמה לכבוד השר. דווקא בריחתו של סלע מאפיינת את הסטנדרטים המקצועיים של המשטרה הרבה יותר מלכידתו, שבמהלכה עשתה המשטרה כמעט כל טעות אפשרית – החל בשלב המודיעין, דרך החיפושים ועד להצגה המבזה של סלע לעין המצלמה. שלא תבינו לא נכון, ביזויו של פושע כסלע הוא מצווה ממש, אבל כששני שוטרים גברתנים עומדים כמו הערס השכונתי שתפס את הנחנח של הכיתה, לא סלע הוא המבוזה, כי אם משטרת ישראל.
מי שהציל את המצב והביא ללכידתו של האנס הנס, למרות הטמטום המוחץ שהפגינה המשטרה, היו אזרחים בעלי תושייה - שנותר רק לקוות שיש כמה מהם בקצרין, כי אם יאלצו תושביה לסמוך על המשטרה, הרי שנגזר עליהם לחיות עוד זמן רב כשרוצח ילדות מסתובב חופשי ברחובות העיר השלווה.
אבל סלע אינו הסיפור כאן, אלא דווקא דיכטר. אתה מביט בשר העולץ ונתקף בחלחלה: הן עד לפני זמן לא רב היה האיש הזה ממונה על אחד ממוסדות המודיעין החשובים של ישראל; לאור המלצותיו נקבעו חלקים נרחבים ממדיניותה של המדינה, והמחשבה הזאת מטרידה בהרבה מאנס נמלט שעלול להסתובב ברחובות.
בראש דאגותינו
דיכטר הוא כמובן רק סימפטום של מחלה חמורה בהרבה. עוד דוגמה? בבקשה: ראו את הזיגזג הפוליטי שניהל שאול מופז ערב הבחירות האחרונות, בלי לפספס אף הזדמנות לטעות בדרך. "אלוהים אדירים", חושב לעצמו האזרח בבית, "האם האיש הזה היה ראש המטה הכללי של הצבא שהאמנו שהוא החזק ביותר בעולם?".
ומה עם אולמרט? האיש שמבשר לנו השכם והערב כי המלחמה בלבנון היתה ניצחון גדול של ישראל, שאת השפעותיו נוכל לאמוד רק בעתיד? אני לא יודע בקשר לעתיד, אבל כרגע מסתמנת עליית חיזבאללה לשלטון בלבנון, חידוש המעורבות הסורית, הכנות סוריות למלחמת התשה בצפון, התחמשות מואצת של מצרים - וראש ממשלה נבחר של הרשות הפלשתינית שקופץ לביקור קטן בטהרן, כדי לאחד עוד יותר את השורות בין אלה המצהירים השכם והערב על כוונתם להשמיד את ישראל. חתיכת הצלחה.
ממש כמו בלכידתו של בני סלע, כך גם בלבנון: תוצאות המלחמה הם כל טעות אפשרית שביצעה ההנהגה הצבאית והמדינית, פחות גבורתם של חיילי הסדיר והמילואים בשטח, שהצליחו לייצר כמה הישגים בתוך הפלונטר שיצרה ההנהגה.
על רקע הטמטום - אין מילה אחרת - שמפגינה ההנהגה, אין פלא שהציבור נוהר בהמוניו לדוכני הפיס הווירטואליים ורוכש את שני החיש-גדים החדשים: ליברמן מימין ואיילון משמאל. שני אלה, כל אחד על פי דרכו וסגנונו, מבטאים את התקווה שסוף סוף נזכה למנהיג מסדר הגודל של רבין, בגין ובן גוריון.
אלא שסביר להניח שליברמן יתברר כוורסיה קיצונית יותר של ביבי, איילון יתגלה כתואם-ברק, ובעוד כמה שנים שוב נחפש כולנו אלטרנטיבה.
ראו כמה רצו חלקנו להאמין בעמיר פרץ לפני הבחירות האחרונות, וכמה מאיתנו עוד מאמינים שביבי למד מטעויותיו, ושדווקא הוא יובילנו לחוף מבטחים. וכשמביטים על גלריית המועמדים הפוטנציאליים, קשה להימנע מההכרה שגם בבחירות הבאות תהיה אפשרות הבחירה שלנו בין רע לרע במיעוטו. וחמור מכך - שמצרים, סוריה, איראן והפלשתינאים מבזבזים סתם כסף על תחמושת, בשעה שכל מה שדרוש להם הוא פשוט להמתין בסבלנות.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
