שבוע זכויות האזרח סיפק הזדמנות טובה לחשבון נפש אנושי וחברתי. תוצאותיו מצביעות על הדרך הארוכה שמצפה לנו, ועל הרמה הנמוכה של אחריות חברתית שמאפיינת את החברה הישראלית.
גישת האחריות חברתית דומה לזרקור, שבוחן את המציאות באמצעות גלי אור שונים וחושף את פרטי פרטיה, ובעיקר את החוסרים והפערים. גל אור אחד מציף את הנתונים הכלכליים-מספריים של המציאות; השני - מציף מידע אקולוגי סביבתי; והשלישי - בוחן נתונים אנושיים-חברתיים.
גם את זכויות האזרח - כמו כל נושא אחר - אפשר לבחון באמצעות זרקור האחריות החברתית. גל האור הראשון יראה, שהצהרות ההנהגה על כך שמצבנו הכלכלי טוב מאי-פעם רלוונטיות לתמונת המאקרו של המדינה ולמתי-מעט מאזרחיה. רוב האזרחים אינם שותפים להרגשה הטובה הזו. רוב האזרחים חשים שהגלובליזציה פוסחת עליהם, שההזדמנויות הכלכליות מדלגות מעליהם, ושאין להם ביטחון תעסוקתי, גם אם הם (או ילדיהם) סיימו צבא, לומדים או למדו באוניברסיטה והכינו את תשתית הקריירה שלהם לפי כל הכללים וההוראות.
רוב האזרחים בישראל, המהווים שכבת ביניים כלכלית, יודעים בעליל, שיש להם סיכוי קלוש מאוד להצטרף לעשירונים העליונים, אך רבים סיכוייהם לצנוח משכבת הביניים אל שכבת העניים. הם מרגישים, ששכבת הביניים - הכוללת לא רק עובדים שכירים אלא גם את מרבית בעלי העסקים הקטנים והבינוניים - איננה חלק אמיתי של המשחק הכלכלי הישראלי במאה ה-21, והיא נמצאת בסיכון קיומי מתמיד.
גל האור השני, הבוחן את הסביבה האקולוגית שבה חיים האזרחים בישראל, יאיר סביבה מזוהמת, שמפעלים תעשייתיים ממשיכים להזרים אליה שפכים ולפלוט חלקיקים מזהמים. הוא יאיר את ישראל כמדינה שגם בנושא הסביבתי איננה אוכפת את החוקים הקיימים, ובמקביל לכך לוקחת חלק מוגבל ביותר במשחק הגלובלי העכשווי של אנרגיה ירוקה והגנה פרואקטיבית על הסביבה.
אך הגרוע מכל ייחשף, כשיופעל גל האור השלישי, הבוחן את הסביבה האנושית-חברתית. החברה הישראלית הפכה להיות חברה חומרנית קצרת רוח, שמנסה למרק את מצפונה בעזרת תרומות ופילנתרופיה. שוב ושוב משמיעים המנהיגים הצהרות על תכניות מפוצצות להילחם בעוני ולפתור את בעיית ההדרה של קבוצות אוכלוסין שלמות מהחברה ומעולם התעסוקה.
הצהרות אחרונות ברוח זו הושמעו רק לפני כשבוע, כשראש הממשלה דיבר בוועידת ישראל לעסקים והכריז על "הקמת מרכזי שירות הוליסטיים לילדים מגיל הלידה ועד גיל שלוש". אפשר לקבוע כבר עכשיו, בוודאות מלאה, שהמרכזים ההוליסטיים הללו יהיו יעילים בערך כמו תכניות ויסקונסין.
התכניות הללו הועתקו משכונות העוני של ארה"ב, שם צריך היה להקנות הרגלי עבודה לנשים בשכונות העוני, נשים שלא עבדו, שאמהותיהן לא עבדו ושסבתותיהן לא עבדו. הניסיון היהיר לאמץ את הפילוסופיה הזו ולשלוח רופא עולה חדש לגזום עצים בעבודות מע"צ כדי "להקנות לו נורמות של עבודה", שיקף את חוסר הכבוד האנושי הבסיסי שהתפתח בחברה הישראלית בתוך קצת יותר מחצי מאה.
דחיית החשיבה הסוציאל-דמוקרטית של אירופה הישנה ואימוץ הסממנים השטחיים של החברה האמריקנית, ללא רשתות המגן הקיימות שם (דוגמת חוקה ומודעות חברתית עמוקה לזכויות האזרח), תדרדר עוד יותר את זכויות האזרח בישראל.
הפיכת ההצלחה הכלכלית לחזות הכל, תוך עצימת עין מעשית נוכח התגברות העוני, הידרדרות מערכת החינוך, הפגיעה השיטתית בזכויות עובדים, חוסר האונים של מערכות הפיקוח והאכיפה של המדינה וההתייצבות האוטומטית נגד החלשים - כל אלו מסכנים את המרקם הישראלי העדין, שבנוסף לכל העוולות האנושיות והאזרחיות, צריך לעמוד גם בפני אתגרים קיומיים-ביטחוניים קשים מנשוא.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
