הקדמה, לא חשוב על מה, ופרק ראשון

בשבועיים-שלושה הקרובים, יתפרסמו כאן ארבעה-חמישה פרקים מ "תשליך", רומן-הביכורים שלי שכתבתי בקיץ אחד, לפני שלוש שנים כשחייתי על אי ביוון.

בכוונה אני משתמש במילה "חייתי" ולא "גרתי", "שהיתי", "ביקרתי" ועוד. הקיץ ההוא היה תזקיק של חיים שלמים, משהו שיכול לקרות רק לאדם שראה, כמה חודשים לפני כן את העולם שהכיר - ולעיתים אפילו חיבב - מתהפך לנגד עיניו.

למרות זאת, ולמרות שהוא מכיל לא מעט פרטים ביוגרפים מדויקים, "תשליך" אינו רומן אוטוביוגרפי, הוא אינו מגולל את החיים של ניר קיפניס, אלא של פרסומאי צעיר בשם ברק פינסקר.

פינסקר הוא מה שנהוג לכנות "מלח הארץ", בן למשפחה ישראלית-שורשית שימיה כימי הציונות עצמה, אבל מתחת לפני השטח, כמו אצל רבים מבני הדור השלישי-רביעי למלחי-הארץ, פינסקר הוא מצבור של תסכולים.

לכאורה יש לו את כל הנתונים הנכונים להצליח בישראל של ראשית שנות האלפיים: הוא אשכנזי, אקדמאי, קצין (מיל') ביחידה מובחרת, נשוי+2, בעלים של משרד פרסום קטן אבל רווחי למדי, ממש חלומה של כל אם או חמות פולנייה. למעשה הוא מתבונן בחייו מן הצד ומרגיש שחלל גדול הולך ומתפשט בהם.

רגע השיא של פינסקר, כמו של "פינסקרים" רבים שכמותו, הוא רגע הניצחון של אהוד ברק בבחירות של מאי 1999, מה גם שהניצחון הזה מלווה בכמה אירועים משלימים כמו זכייתה ההיסטורית של הפועל חיפה, הקבוצה של פינסקר, באליפות המדינה בכדורגל, או הזכייה המרגשת של מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות באותו החודש ממש.

מכאן והלאה, ממש כמו אצל אהוד ברק, הכל מתחיל להתדרדר.

מה שמוזר הוא שבדרך למטה, לא הכל רע: פינסקר משיל מעליו לא רק כמה קילוגרמים, אלא בעיקר את כל שכבות הפוליטקלי קורקט: ברגעי משבר יוצאים מהשמאלן יפה-הנפש פרצי גזענות כלפי מזרחיים, ערבים, נשים וכל מה שאפשר להשליך עליו תסכולים של גבר במצבו, פתאום הוא מתחיל לזיין-ועוד את הכוסית הכי הורסת בתל-אביב, פתאום הוא מתחיל לא לדפוק חשבון-לעסק, לאישה, למשפחה, למינוס בבנק, פתאום הוא מגלה שהוא "גבר", על הטוב והרע שאצור במושג הבנאלי הזה.

יש שיכנו את "תשליך" כרוניקה של התדרדרות, יש שיכנו אותו גאולה דרך הביבים, יש מי שיתענג על העלילה רווית האלכוהול, הסמים והסקס-ויש מי שיסלוד ממנה עמוקות מאותה סיבה ממש.

באדיבות המו"ל של הספר, הוצאת "גלורי", קיבלתי אישור לצרף לבלוג את חמשת הפרקים הראשונים של הספר, אם תאהבו, אתם מוזמנים לרכוש את הספר. מנהל הבנק שלי יידע כבר מה לעשות בתמלוגים. אם לא תאהבו - סימן שמגיע לכם.

________________________________________________

1.

אם יש דבר שהצטערתי עליו באותו רגע מתוק, זה שלא הצלחתי לפתוח את התריס של המרפסת. להטות את השלבים כדי לראות את הבית שממול - זה כן, אבל לפתוח לרווחה, כמו שנראה לי נכון לעשות באותו הרגע - זה כבר היה יותר מדי בשביל התריס הזקן. כדי לפרק את העצבים על התריס שלא נפתח, הלמתי עליו באגרופים: "יש!", צרחתי כמו מי שראה שער ניצחון בדרבי, "אכלתם אותה יא רוצחים של רבין!". כלומר, אין לי הוכחה שהם היו מעורבים ברצח עצמו, אבל הם היו כולם שחורים וחובשי כיפות סרוגות ועל חבלי הכביסה שלהם היו תלויות תמיד מגבות של בתי מלון וחולצות טריקו של מכבי "עלית" תל-אביב, וכל אותו אחר-צהריים, כשמרוב לחץ הקאתי את הסרטנים המצוינים שאכלתי ב"ג'אקו", הם ניגנו את הג'ינגל של הליכוד עד שראיתי רק ביבי בעיניים. אבל כל זה היה מאחוריי עכשיו. ברק התותח ניצח.

"אני לא יכול להישאר בבית הזה אפילו עוד דקה", אמרתי ללָמָה, "את באה?".

"באה לאן?" היא צחקה, נבוכה מעט מהתפרצות השמחה האלימה שלי.

"לא יודע, החוצה, אולי לכיכר. כן, לכיכר!".

השתגעת? מה עם גלי?".

"שימי אותה בעגלה".

"ומה עם זה?", שאלה והצביעה על בטנה התפוחה.

"לא משנה, איך שאת רוצה. אני הלכתי".

בדרך עוד הצלחתי לחטוף ג'וינט מוכן מהקופסה שמעל למקרר ואת דגל ישראל שנשאר לי מהמשחק נגד הספרדים ברמת-גן, ויצאתי לרחוב.

טלוויזיות רעמו מחלונות. פה ושם נשמעו צהלות שמחה. ליד "הבימה" ראיתי עוד מישהו עם דגל ישראל ובשדרות ח"ן כבר היינו כמה עשרות. אני לא יודע איך הרגישו האחרים, אבל אני הרגשתי כמו בדרך לכדורגל: ההתרגשות הזאת של לפני, הביטחון הגובר בחברת מי שלובש את החולצה של הקבוצה שלך סביבך. למרות הטפטוף האנושי, הייתי בין הראשונים שהגיעו. ליד האנדרטה של רבין הייתי כמעט היחיד:

"אתה עוד כועס עליי?", שאלתי בלי קול.

רבין הסתכל עליי מתוך התמונה שהייתה תלויה ממול.

"כועס? על מה? אני אפילו לא מכיר אותך", השתומם.

"אני ברק פינסקר, אני המצאתי את הסיסמה 'שלום. עבודה של מרצ', שעצבנה אותך בלילה ההוא. אבל שתדע לך שעבדתי בבחירות האלה רק כדי שביבי יפסיד. אפילו בטייבה וטירה הייתי היום, רק כדי לשכנע את הערבים לצאת מהאדישות וללכת לקלפי".

"נו, והם הלכו?", שאל ראש הממשלה המנוח.

"אנא עארף? הלכו, לא הלכו, העיקר שניצחנו".

כאן נפסק הדיאלוג ביני לבין העושה שלום במרומיו, כי אל הכיכר הגיעה ואן של צעירי מרצ, חמושה במערכת הגברה, והתחילה להרקיד את המאות שהיו שם במוזיקת טראנס.

למחרת אמרו שהיו כארבעים אלף איש בכיכר. אני הכרתי אולי שלושים ושמונה אלף מתוכם: חברים מהצבא, פעילים ב"דור שלום" שחלק מהם עמיתים שלי לענף הפרסום, אוהדי הפועל תל-אביב שהכרתי מ"ברומטר" ושניים עם חולצות של מנצ'סטר יונייטד, שנדהמו לראות את הקעקוע הענק של הסמל שיש לי על זרוע ימין. אמרתי להם: "היום סגרנו את החשבון עם ביבי, בעוד תשעה ימים בעזרת השם נסגור את החשבון עם הנאצים של ביירן מינכן". אני לא בטוח, אבל נדמה לי שזה היה ההקשר היחידי שבו הוזכר אלוהים באותו הערב.