2.

"שיתגשמו כל משאלותיך". כמה פעמים שמעתם את הברכה הבנאלית הזו? כמה פעמים איחלתם אותה לאחרים? הפכתי במשפט הזה מכל הכיוונים ולמרות השבלוניות לא יכולתי למצוא בו שום פגם. הנה מתגשמות כל משאלותיי: בגיל שלושים הגעתי לרגע שבו הדבר הכי מעצבן שקרה לי הערב היה שהתריס בסלון שלי לא נפתח כמו שצריך כדי שאוכל להסביר למרובי-הילדים-גונבי-המגבות-חובשי-הכיפות-עדות-המזרח-מכבי "עלית"-ליכוד-תל-אביב האלה בדיוק מה אני חושב עליהם, רגע אחד לפני שאתחיל להפגין כלפיהם חמלה מתנשאת של מנצחים.

"אולי הגיע הזמן לפרוש בשיא", חשבתי לפני שעצמתי את העיניים באותו הלילה. והאמת, כשאני מסתכל אחורה, לחודש מאי המושלם של שנת 1999, אולי היינו צריכים לפרוש כולנו בשיא. או שאולי פרשנו ורק לא סיפרו לנו. אבל הנה הבעיה: איך בעצם מזהים את השיא? הרי כל מה שקרה באותו החודש נתן לי להאמין שהשיא עוד לפניי.

רק תשעה ימים קודם לכן, בשמונה במאי, התפרצתי לדשא של קריית-אליעזר כמו הוריקן במשקל מאה ושלושים קילוגרם. עשר שנים בדיוק אחרי עונת הפרידה שלי מחיפה. לא מהפועל חיפה, שאותה המשכתי לראות באדיקות, אלא מהעיר. מאחר שלא הצלחתי לישון בימי שישי שלפני משחקים, עשינו לנו מנהג, למה ואני, להגיע בכל שישי בערב להורים שלה, לאכול משהו, להשאיר את גלי אצלם וללכת לראות סרט חצות. ככה יצא שעד שנגמר הסרט וחזרנו הביתה, נגמר הלילה. בחיים שלי לא ראיתי סרטים כמו שראיתי באותה שנה, אבל הסרט האמיתי היה להתעורר אל בוקר שבת נווה-שאנני. בלב תל-אביב, אין גבול לדברים שאפשר לראות בבוקר: מעֵבר לדתיים שממהרים לבית הכנסת (פתאום בשבת בבוקר מגלים כמה מהם יש באיזור שנחשב פרוע) או לכמה חלכאים שמחטטים בפחים, אי-אפשר להחמיץ כמה מראות שמספרים את סיפורו של הלילה הקודם, כמו חבורות ילדים עם עיניים בוערות שלא מצליחים להשכיב לישון את האמפטמינים שבלעו, או כל מיני ממורמרות בנות ארבעים שהחמיצו את רכבת החיים, יוצאות להאכיל חתולים במקום להתעורר עכשיו עם הילדים שלעולם לא יהיו להן, או זקנים שיוצאים למרפסות להתחמם בשמש, והכי מעניינים: הזוגות שמתעוררים זה אל זה בימים הראשונים שלהם ביחד. לפעמים אני קולט אותם במרפסת, יושבים ושותים קפה, ומנסה לנחש כמה זמן זה יחזיק: האם הבחור שמחייך אליה עכשיו רק מחכה שהיא תעוף הביתה כדי שיוכל להתקשר לחברים שלו? ואולי הוא מעדיף שתישאר? היא בטוח רוצה להישאר: אולי בגלל שמזווית העין כבר קלטה את ההיא שיוצאת עכשיו עם שקית ניילון ושימורי טונה אל החתולים.

לפעמים כשהוא נראה מאוהב מדי, בא לי לצרוח אליו: תתעורר, מטומטם. אז מה אם היא כוסית? אז מה אם רק לפני שעתיים קיבלת את המציצה של החיים שלך? אתה לא רואה שכל זה מלכודת? שיבוא יום והיא תיראה כמו הזקנה שיושבת עכשיו במרפסת שמולך? כבר בדקת שאין התחלה של ורידים ברגליים? שאין שניים-שלושה קילו של אובר-ווייט על קו המותניים? חשוב שתדע שאלה הופכים לעשרים-שלושים. אם לא בהיריון הראשון, אז אחרי השני. מה עם החזה? כבר וידאת שלא נפלת בטריק הפוש-אפ הידוע? וכשהיא גמרה, הצלחת לראות בעיוותי הפנים שלה את זרעי הפורענות שבגללם היא תבקש שיתלו לה מחדש את הפנים על האוזניים בעוד עשרים, מקסימום עשרים וחמש שנה?

מה אתה אומר? אני מתווכח איתו בדימיון, תזדקנו יחד? אוי, כמה שאתה נאיבי. לא סיפרו לך שגברים מתחילים להזדקן בגיל עשרים וחמש וממשיכים בקצב של כל-יום-קצת במשך חמישים השנים הבאות? לא סיפרו לך שזִקנה אצל גברים היא כמו מחלה כרונית, אבל זו של הנשים דומה יותר לתאונת דרכים? שְאל כל קשישה מתי בדיוק היא איבדה את זה ותגלה שרובן יכולות לשים את האצבע על שנה מדויקת, לפעמים אפילו על חודש.

אבל לפעמים אני מפרגן: מה יש? דווקא זוג יפה.

את כל המחשבות היפות האלה לא הצלחתי לחשוב בחיפה, למרות שנורא התאמצתי: לפעמים טיפסתי במעלה שכונת רמז לכיוון דניה, לפעמים ירדתי בדרך נווה-שאנן לכיוון חליסה, ובשתי הדרכים ניסיתי לרדוף אחרי הזיכרונות, אחרי אירועים שעיצבו את חיי והביאו אותם עד לנקודה הזאת, אבל לא הצלחתי, כאילו הייתי שיכור או מסטול במשך רוב שנות ילדותי. אני מסוגל לזכור אירועים ספציפיים כבר מגיל שנתיים, כולל פנים ושמות ושעות. אבל כשאני מחבר את כולם לתמונה כללית, היא כל-כך מטושטשת שמתחיל לכאוב לי הראש. אולי בגלל זה אני ממשיך ללכת למשחקי כדורגל באדיקות סגפנית שאוהדי הפועל חיפה יודעים לפתח: לפחות בכדורגל אני זוכר בדיוק מה הרגשתי בכל דקה נתונה של כל משחק. הפועל חיפה היא הזיכרון השלם הגדול ביותר שלי לפני גיל עשרים.

באחד במאי עלינו לאצטדיון טדי בירושלים, עַם עבדים מזה רעב, והתיקו שם אמר שנוכל לקחת אליפות רק בשבוע הבא. בבית. בקריית-אליעזר. כנראה בגלל ההתרגשות לפני המשחק מול מכבי תל-אביב, לא הצלחתי כמעט לתקשר, אפילו לא עם עצמי, באותו השבוע שבין האחד לשמונה במאי. הדלקתי ג'וינט בג'וינט כדי להעביר את הזמן. ישנתי אולי שלוש שעות בלילה ובבוקר המשחק התעוררתי בשש, משכתי את שוקו הכלב, מטלטל אותו משנת חלומות גולדן-רטריברית לטיול קצר ברחוב, הדלקתי ג'וינט ראשון ועישנתי תוך כדי סיבוב ברחובות הרדומים של לב תל-אביב. פחדתי.

היום אני יודע שלא פחדתי שנפסיד. פחדתי שננצח. פחדתי כמו שרק מי שחלם על משהו כל חייו יכול לפחד מהאפשרות שהחלום יתגשם.

אחר-כך קפצתי ל "דיטה" ברוטשילד, מודה לה על שהחליטה לעבור למשמרות של עשרים וארבע שעות ביממה, והורדתי שלושה פיינטים של "גינס". מסביבי ישבו כמה פרצופים עייפים של אפטר-פארטי וטחנו את ארוחות הבוקר שלהם לפני שילכו לישון. מישהו זיהה אותי.

"הי פינסקר, נדודי-שינה?"

"לא, אני פשוט מתכונן למשחק".

"איזה משחק? אה כן, שכחתי, אתה מהשרופים", ומישהי שחיבקה אותו מאחור הוסיפה, "מהשרוטים, לא מהשרופים".

לא ממש זכרתי מאיפה אני מכיר אותה, אבל עכשיו שנאתי אותה. היא הייתה יפה עד כאב - במובן הכי פיזי של הביטוי. שיער חום חלק על גוף בינוני בגובהו אבל מושלם, עם עיניים שמצליחות להפנט אפילו אחרי לילה של שתייה וסמים, עם מחשוף שאי-אפשר שלא ליפול לתוכו וקעקוע קטן של איזו חיה על הכתף.

אלא שהיום לא היה לי זמן להתבאס מכוסיות. היום אנחנו הולכים לקחת אליפות. אבל קודם כול אקסטזי אחד לפני היציאה מתל-אביב ועוד אחד בשירותים של קריית-אליעזר וכשפרצתי לדשא בסוף הערב מחובק עם חבורה של אנשים שאת חלקם אני אפילו לא מכיר, קרו שני דברים: הראשון היה שנזכרתי שלכוסית מהבוקר קוראים מיכל נמיר. הדבר השני היה מטריד הרבה יותר: פתאום הרגשתי הרגשה לא מוכרת. הרגשתי ריקנות.

אם לא הייתי לוגם באותו הערב את כל הג'יימסון בפאב של קלמן ברחוב הנמל, אולי הייתי מקדיש מחשבה שנייה לעניין הריקנות, אבל בקצב המדהים של מאי 99' הריקנות הזאת התחלפה לה בהתרגשות גדולה לקראת האירוע הבא. כמו מטפס הרים שמגלה שמכל פסגה אפשר לראות אחת גבוהה יותר, העפלנו מפסגה לפסגה כשהדבר היחידי שהצליח להפתיע באמת הוא הקלות הבלתי-נסבלת של הטיפוס.

יומיים אחרי הבחירות, כשאנחנו עוד שיכורי ניצחון, נחלו היגאל עמירים של בית"ר ירושלים עוד הפסד, הפעם בגמר גביע המדינה לאחותנו התאומה הפועל תל-אביב ובדיוק שבוע אחר-כך, בתוספת הזמן של גמר ליגת האלופות בברצלונה, אלוהים החליט כנראה לצאת מהארון והתיישב בקאמפ-נואו עם חולצה אדומה וצעיף לשלוש דקות של תוספת זמן כשמלאכי השרת, שרינגהאם וסולסקיאר שופכים את חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו. שלושה ימים מאוחר יותר, בתוספת הזמן של חודש מאי 99', נולד בני עמוס שאותו עטפתי עוד בחדר הלידה בחולצה של הפועל חיפה, כמו שעושים אוהדי הסלטיק והריינג'רס כדי להבטיח שהילד יגדל למצוות ולמעשים טובים.

זו לא הייתה החלטה ספונטנית. עוד בשבוע שאחרי האליפות, הרתחתי את חולצת המשחק הכי קטנה שיכולתי לקנות וניילנתי אותה בוואקום, כמו שניילנו פעם תחבושות אישיות בצבא. מהרגע שהתחילו הצירים הוצאתי מהארון את החולצה המורתחת והמנויילנת עם המספר 5 של הקפטן רן בן-שמעון, וכשהלבשתי בה את עמוס, בן חמש דקות, הבטחתי לו שיום אחד כל זה יהיה שלו: עולם שבו היגאל-עמירים חוזרים למקומם הטבעי, והפועל חיפה אלופה, ואו-טו-טו מגיע השלום, ולאבא שלו יש משרד פרסום שדופק בוכטות של כסף. אולי לא מספיק בשביל להתעשר, אבל מספיק בשביל לפרק קילו סְפֶּר-ריבס אצל דיטה ולשתות את כל העיר בימי חמישי ולקפוץ לסופי-שבוע באירופה. כך שהריקנות ההיא, שהטרידה את המוח אפוף האקסטזי שלי באותו ערב של אליפות, פינתה את מקומה לזמן מה לתקווה – אבל התקווה, כמו כל תקווה, הייתה לא יותר מאשליה. כמו שהזהרתי את החיילים שלי בצבא, לכל שבת יש מוצאי-שבת, ולכל טריפ של היי יש את הדאוּן בסופו, ולכל אליפות יש את הפוסט-אליפות שלה, ולכל שחר של יום חדש מגיע גם הערב שבו, לפני שעוצמים את העיניים מרגישים פתאום שלמרות שהכול לכאורה נהדר, שום דבר לא מסתדר. וזה היה הכי גרוע: מילא להרגיש אי-נוחות כשיש עוד כמה דברים לתקן. אבל בנקודה ההיא שבה התקיים בי האיחול הקלישאי "הלוואי שיתגשמו כל משאלותיך", הצטערתי שלא החזקתי בסטוק גם כמה משאלות אחרות.

לנגד עיניי החזקתי את הצ'ק ליסט של חיי:

ילדות: מאושרת.

יחסים עם ההורים: טובים.

צבא: סיירת.

תואר ראשון: תקשורת ומינהל עסקים.

אישה: יש.

ילדים: שניים.

פרנסה: ברוך השם.

כסף לבזבוזים: עליי.

קשרים: עם האנשים הנכונים.

אליפות: יש (רובי שפירא).

אליפות אירופה: יש (סר אלכס).

ובכל זאת – משהו היה חסר.