פרידה ידועה מראש ועוד סיפורים קורעי לב

כשהזמנת אותי לדייט למחרת, לא לקחתי צ'אנסים ועשיתי משהו שלא עשיתי מעולם לכבוד מישהו עד אז: לא רק שקניתי חצאית חתיכית, אלא גם הלכתי למספרה. כבר כשהתענגנו על כוס יין שבקושי שתינו, ועל ארוחה שבה בכלל לא נגענו, דיברנו על כך ששנינו בעיר הקסומה לתקופה קצרה ומוגדרת. למרות זאת, הנחנו ללב להוביל אותנו – איך לא – הישר אל חדרי.

מה שהתחיל כסטוץ הפך לסיפור אהבה לוהט

בימים שעברו מאז גילינו ביחד את יופיה של אדינבורו, ואני התלהבתי לא פחות ממך עצמך. מה שהתחיל כסטוץ הפך לסיפור אהבה לוהט. במשך השבועות הבאים הלכתי על עננים והדחקתי את הסוף הידוע מראש – וכך גם אתה.

לילך מהמרכז

"שלום, אני מיכאלה ואני מכורה. אני נקייה כבר חצי שנה". נקייה מסם, נקייה ממך .

האהבה שלי אליך היתה כמו התמכרות לסם: בהתחלה כל מנה, גם הקטנה ביותר, היתה מרימה אותי אל-על. חייתי איתך באופוריה מטורפת, ואז, לאט לאט, התמכרתי. מנה אחת קטנה מדי פעם כבר לא הספיקה, הגוף כבר דרש יותר ויותר כדי לחזור לאותה הרגשה, אבל אתה כבר לא עמדת בנטל.

לפני חצי שנה הפסקתי לנשום אותך, הפסקתי לגעת בך, אבל הגמילה כל כך קשה. רק עכשיו אני מתחילה לחוות את תופעות הלוואי - סחרחורות, כאבי ראש, בחילות וחוסר רצון לחיות. אני לא רוצה לחזור לסם הזה, אליך. הסם הזה עשה אותי מישהי אחרת, מישהי שלא אהבתי להיות. היום, בזכות הגמילה, חזרתי להיות מי שאני.

כמו מסם אצטרך להישאר רחוקה ממך

אני נקייה כבר חצי שנה, אבל לעולמים אשאר מכורה לך. כמו מסם אצטרך להישאר רחוקה ממך, רחוקה מכל מה שקשור בך, מכל מה שמזכיר לי אותך. הגוף לא שוכח שפעם הייתי מכורה. כל מגע מזכיר לי אותך, כל מילת אהבה שנאמרה מאז מצמררת אותי.

לעולם לא אשכח שפעם היית שלי, כל כולך בתוכי. עם כל יום שעובר יותר ויותר משתוקקת אליך, למגע שלך, לאהבה שלך. אבל יודעת שאני צריכה להיות חזקה, לא לוותר, לחיות את החיים שמגיעים לי, להיות אני, בלי ההשפעה של הסם.

היום אני מתחילה חיים חדשים. שבע שנים הייתי מכורה, כבר חצי שנה שאני נקייה. תופעות הלוואי יחלפו עוד מעט. לאט לאט הגוף יתנקה ממך. יישאר רק זיכרון מתוק מאותה הרגשה, ואתה תהיה סתם עוד דמות באפלה.

מיכאלה ברמן

אני זורקת לקופסה הקטנה פיסות מחיי, אוספת פתקים עליהם שורבטו מילות אהבה, אז כשעוד אהבת. עטים שנתת לי במתנה, שעון, תכשיטים זולים, צילום או שניים שבהם נתפסנו בהרף פלאש של מצלמה, מבלי שהצלם יידע שהוא מתעד זוגיות בלתי אפשרית. זורקת מתנות קטנות של תשומת לב, כאלה שאיש לא יחשוד כי ניתנו באהבה, אהבה אסורה.

אוחזת בטלפון הסלולרי, היד רועדת. עוצמת עיניים ומתפללת לי בפעם האחרונה שתתקשר אליי.

כל כך הרבה מילים שהיו צריכות להיאמר ולא נאמרו. כל כך הרבה הסברים שהייתי צריכה לתת ולא נתתי.

כל כך  הרבה מילים שלך שאולי אילו היו נאמרות הכל היה נראה היום אחרת. אולי אילו היינו מדברים בגילוי לב החברות לפחות היתה נשארת. 

מוחקת את ההודעות העתיקות בזו אחר זו. קוראת, בוכה, מוחקת. כתבת שאתה מתגעגע, כתבת שאני חסרה לך. כתבת. לא התקשרת. אולי זאת היתה דרכך הפחדנית לשמור על קשר.

חודשים ארוכים חזרתי וקראתי אותן, משננת לעצמי את המילים שכבר ידעתי בעל פה ותוהה למה התכוונת. למה בעצם שלחת אלי את ההודעות שקרעו לי את הלב פעם אחר פעם.

נתתי לך ללכת בלי להילחם על שבבי תשומת לבך

אני נזכרת ביום שאמרת לי כי הכרת אותה. גילית אותה, ידעת אותה, שכבת איתה. באותו היום ידעתי בודאות שהפסדתי אותך. הפסדתי מרצוני. זכרתי את המשפטים שהשמעתי לך במשך שנות יחסנו הארוכות: כשתמצא את האחרת, אותה אחת איתה תרצה לחלוק את חייך לבנות חיים חדשים, חיי משפחה - אני איעלם מחייך. אני שמאמינה באמונה שלמה כי כשאוהבים מישהו רוצים שיהיה לו טוב יותר מאשר לך עצמך. נתתי לך ללכת בלי להילחם על שבבי תשומת לבך. הלב שהיה שלי ולא עוד.

אני מתיישבת על הספה ומוצצת את הסיגריה האחרונה שהשארת אחריך בקופסת מרלבורו אדומה והיא חותמת את החודשיים שהיית כאן.

בזכרונות השיחה האחרונה עולים משפטים שיעוררו בי בשבועות הקרובים חמיצות של הלב ויהדהדו מילות הסיכום שלך לקשר - מה שהיה עבורך התלבטות מתמשכת האם זה זה ולאורך זמן, או שזה פשוט נעים כשישנו ולא מלחיץ כשאיננו.

ואז, כשאמרת שזה הזמן לסגור, הצצת אלי במבט מוטה כמו של כלב המביט בבעליו ומסמן לו שהוא רוצה לרדת, מרים עין אחת ומשפיל שניה.

ומה בכלל היה?

היה היה, אני בפעם הראשונה הייתי מוכנה להיות, בוחנת ללא הרף מה אתה עושה כאן ולא מוצאת תשובות, כי סימני הנוכחות הארעית שלך היו רועמים בנתקים של קיומך המוחצן, גופך בחוצפתו הגברית מתעתע - מקרב ומרחיק - והחוסר במילים המבטאות את רצונך להישאר תמיד נותרו בחדר, לא התנדפו יחד איתך בפתאומיות, מתחמקות ממחויבויות, הן הותירו ענן של ערפול מעורר תסכול.

מחבקת אותך כשם שצמח מטפס מסתלסל סביב אבן

מה בין ההופעה שלך לפרקים בין דפי השעות שבהן היית פה לידי, זקוף ושקט או דברן חרטטן, בוהה באוויר ומסיח את דעתי בסיפורי גבורה חסרי פואנטה, לבין נדיבותך כשפתחת את כיסך והלב נשאר נעול? ואני בעלבוני כועסת ומחבקת אותך כשם שצמח מטפס מסתלסל סביב גוף אבן, ניתלה עליו בגבורה חסרת אונים - אולי חיפשתי לגדול בעזרתך.

ובתום חודשיים נגמרו לך התשובות ולי התמלאו עוד שאלות, רציתי להבין למה אתה מרשה לעצמך לקום בלי להסביר וללכת בלי לפרט, למה אי אפשר להתנהל מול העולם כמו זוג, למה אתה כל כך מגיע, וכשאתה הולך אתה כל כך מנוכר.

ומה עם היכולת לאהוב, רציתי לאהוב אותך אבל לא היה את מי, היית בלתי ניתן להתאהבות, מצמיד אותי אל עצמי, נדבקתי למראה שבה התגלו פני האמיתיות בצלמי פניך, כפי שהייתי אני פעם - לא יכולה לאהוב, בלתי מושגת ולא אוהבת אף אחד.

ואותך רציתי.

סתיו

טוב, בדקתי את כל השירים בעולם, אין שיר שבדיוק מתאים. פשוט לא כתבו. אנחנו מעבר לכל שיר וכל סיפור וכל סרט שאי פעם יצרו. אם פעם יעשו סרט אז הוא כנראה לא יהיה אמריקאי, פשוט כי אין לו הפי אנד.

אדבר בשם עצמי ואני יודע את האמת הכואבת: לא יילך לנו. כמה שאנחנו מדהימים, כמה שאין כמונו בעולם. בדקתי, הסתכלתי, אין. אני מסתכל על זוגות נשואים שמחשיבים עצמם כזוג טוב והם באמת זוג טוב, אין להם את האהבה המטורפת שלנו. לא מגיעים לקרסוליים שלנו.

אני קורא את ליהיא לפיד ששמה כמה נרות בחדר שינה שלה. יאללה יאללה, בואי תלמדי איך עושים מחדר השינה קטן וצנוע מקדש אהבה ענק.

אין יום שעובר ואני לא חושב על איזה מדהים היה לעשות את זה איתך ואיזה קסום היה שעשית לי את זה ואיזה חלומית היתה הנסיעה ההיא.

הן לא מעניינות אותי, לא מצחיקות אותי, לא מרגשות אותי

כל בליינדייט אני מת להרים לך טלפון ולספר לך איך הן נחמדות אבל לא מתקרבות לקרסוליים שלך. הן לא מעניינות אותי, לא מצחיקות אותי, לא מרגשות אותי. ובטח שאין להם טוסיק מושלם כמו שלך, אין להן את הריח שלך (לא יודע לגבי הטעם, לא טעמתי, מי כמוך יודעת כמה אני בעייתי באוכל).

בעצם יש קצת שיר מדהים של אהוד מנור שמתאים חלקית:

"אם זו אהבה

אז למה היא לא טובה

גם כשהיא קרובה

אין רגע שקט, אין שלווה

אהבה הורגת, אהבה רעה

כל יום, כל שעה".

אבל אני גם יודע שאם נחזור יהיו רגעים אחרים, ימים אחרים, רעים, חשוכים. אולי בגלל שאנו שונים ואולי בגלל שאנו דומים. לא יודע, לא מבין בזה. יודע שהפגיעה לא תהיה רק בנו, יש חמישיית דרדסים, יש משפחה. לא יכול לשים זין על כולם ולדעת שרק בגללי כולם ייפגעו שוב.

חוץ מהנ"ל, בסדר לי בימים אלה. שיקמתי הריסות. בסדר לי בעבודה. אני מוקף באנשים אהובים ואוהבים שאני סומך עליהם והם עלי. ימים רגועים. אני חושב שאולי אני גם צריך את הלבד הזה. לא יודע, לא מבין בזה.

אני יודע שאני אדם אחר היום לעומת לפני שלוש שנים. הכל בזכותך. אני מקווה שאני אדם טוב יותר.

תודה שלימדת אותי מה זו אהבה.

יושב כאן ודומע כמו ילדה מפגרת בת 16. זה מכתב פרידה מבולבל של גבר מפגר שמוותר.

אפרת א.

כשנחתתי בשדה התעופה היא לא חיכתה

לאחר כשלושה שבועות יצאתי לחו"ל. היא לא יכלה להצטרף, כי היו לה מחויבויות לימודיות בארץ. כשנחתתי בשדה התעופה היא לא חיכתה לי. הפרידה נראתה קרובה מתמיד.

"יפה, איך הגעת למסקנה הזאת?" שאלתי.

"חשבתי כשלא היית פה", השיבה.

"אני מסכים עם הקביעה שלך", עניתי.

שחר מלר

יצאתי לשוק בחורף, ולא היה לי כוח להתחיל קשר חדש, אז חשבתי שאולי עשיתי טעות. ואז הוא נכנס כבמטה קסם אל תוך חיי - הפיטר פן שלי.

אחרי שמונה שעות במצטבר של ההיכרות הקסומה איתו, הבחור שאל אותי איך זה שאני לא יודעת שאני נסיכה ולמה אני לא מאמינה שמגיע לי. לא הצלחתי להבין מאיפה באה השאלה הזאת בכלל, הרי עם האקס אני תמיד התלוננתי שהוא לא יודע לתת. אולי בחרתי אותו דווקא בגלל שאני לא יודעת לקבל? ואיך הפיטר פן הזה בא לו משומקום, מכיר אותי פחות משבוע ומתחיל ללמד אותי להאמין שאני נסיכה.

עוד שש שעות במצטבר במחיצתו ואני כבר מתחילה להאמין. שבועיים שלמים ואני לא מבינה איך תמיד הלכתי לפי רשימת המרי פופינס האישית שלי לגבי בחורים, והנה בא בחור שלא עומד בשום קריטריון שלי כמעט, והוא לחלוטין עושה לי את זה. 

שלושה שבועות עוברים, פיטר פן עשה אבחנה מעניינת, שאני במשבר, ושבפעם האחרונה שהוא עזר למישהי במשבר היא ריסקה לו את הלב. כעבור כמה ימים הוא פשוט נעלם, עם מסר כתוב אחד: "אסביר כשאוכל".

לא התחרטתי על שנייה אחת

לא הזלתי אפילו דמעה אחת, לא שאלתי את עצמי מה ולמה, ובעיקר לא התחרטתי על שנייה אחת מתוך הקשר הקצר אך משמעותי הזה.

פיטר פן היה סוג של מתנת פרידה, פרידה מכל הבחורים הלא נכונים.

נטע סיון