3.

החיים הטובים נמשכו עוד קצת אחרי אותו חודש מאי, כמעט כמו הפועל חיפה, שיצאה לסיבוב הופעות באירופה. הקיץ-סתיו שבאו אחרי האליפות ההיא, היו על פי כל פרמטר רשמי, הטובים ביותר שהיו לי מעודי: במשרד התחילו לרוץ סכומים יפים של תקציבי פרסום, עד שהיינו מוכרחים להוסיף עוד תקציבאית שתעזור לגדי בקשר היום-יומי עם הלקוחות ועוד מעצבת לסטודיו שתיתן לנו עוד זווית קריאטיבית על כל קמפיין, שכן המיומנות הרעיונאית שלי הייתה בעיקר טקסטואלית ולא ויזואלית. בכל בוקר התעוררתי בשש וחצי, בשבע כבר הייתי בבריכה בדיזנגוף סנטר ובשמונה בכל בוקר נכנסתי עם שוקו הכלב למשרד, שהיה במרחק הליכה קצרה מהבית. עד תשע התעסקתי עם ארגון סדר היום על כוס קפה וסיגריה, ומתשע, כשהגיעו כולם, ועד רבע לארבע כשיצאתי להביא את גלי ועמוס מהגנים אל המשרד, עבדתי. בערך בחמש הייתה למה עוברת לקחת את הילדים, בוחנת בחשד את המזכירה הכוסית החדשה שגדי בחר לעצמו, או את המעצבת ההורסת האחרונה שנחתה אצלנו בסטודיו, ומפנה אותי לעוד שעתיים-שלוש של עבודה שאותן הייתי מסיים, אם לא היו לגדי ולי פגישות מאוחרות או פרזנטציה דחופה להשלים, בג'וינט של ערב ובעוד ספל אספרסו כפול שייתן לי כוח להתמודד עם ערב בבית משפחת פינסקר.

החיים היו אשליה ממכרת למדי, מה גם שמסוף יולי באותה השנה התחילה הפועל חיפה לצאת למשחקים בחו"ל כשאני בעקבותיה. לא רק ב"דיטה", ב"אלי-אולי" וב"ברבוניה" נהנו מההצלחה של "פינסקר-בר-לביא" באותה שנה, כי אם גם באיסטנבול, ולנסיה, ברוז' ואמסטרדם נמרחו חיוכים רחבים על פניהם של בעלי ברים בעקבות הקמפיין האירופי של אלי גוטמן שהביא אותי ואת תקציב השתייה הבלתי-מוגבל שלי אליהם. אלא שבלי לשים לב הפכתי יותר ויותר דומה למושא אהבתי: דודו אוואט, אמיר שלח, רן בן-שמעון, עופר טלקר, דוד אמסלם, דימיטרי אוליאנוב, אורן זיתוני, גוראן מילנקו, ג'ובאני רוסו, ראובן עטר, עמיר תורג'מן, אורן נסים וניר סביליה היו חבורה איכותית של שחקנים, אבל כקבוצה לא הייתה להם נשמה. אולי אי-אפשר להחזיק מעמד תחת המשמעת הטקטית של אלי גוטמן, אולי העובדה שהכסף הגדול של רובי שפירא התחיל להיגמר, אולי זה היה מה שמכנים בכדורגל "שובע". הכול יכול להיות. אבל הקבוצה שלי, ממש כמו החיים שלי, הפכה להיות משהו בלתי- נסבל למרות - ואולי גם בגלל - שעל הנייר הכול היה אמור להיות מושלם.

כמו הפועל, גם החיים שלי התמלאו בכסף ובמותגים ככל שיכולתי לצבור. כמוה, גם החיים שלי איפשרו לפתור כל בעיה עקרונית בחוויה בת-חלוף:

עוד יום לא מעניין בעבודה? נכפיל את כמות הגראס בג'וינט של הערב.

עוד חודש שבו לא התקרבתי ללמה? נטוס לסופשבוע ברומא.

עוד מהלך מדיני שלא הניב כלום מול הסורים? נלך על משא-ומתן מזורז עם הפלשתינאים.

כמה טעויות עשינו אהוד ברק ואני באותה שנת חסד אחרי שקרו לנו כל הדברים הטובים של מאי 99'.

מרוב דברים טובים שקרו לנו, לא הצלחנו לשים לב שהכיוון הכללי היה גרוע, וכך, רק בראש השנה שלקראת סוף שנת 2000 התחלנו, אהוד ואני, לשים לב שמשהו בחיים שלנו דפוק. אלא שלברק לפחות היה את ערפאת – ההוא שכל-כך קל להאשים אותו בהכול (מה גם שבדרך כלל הוא היה אשם). אבל אני, שלא יכולתי להאשים את ערפאת בזה שהאישה שלי והעבודה שלי כבר לא מרגשות אותי כמו פעם, ושאפילו הילדים והשאכטות לא מצליחים להוות נחמה ראויה, אני הייתי בבעיה קשה בהרבה. וכך, כשעל פני השטח התחילה לגעוש אינתיפאדת אל-אקצא, מתחת לפני השטח הלכו ונבטו זרעי האינתיפאדה הפרטית שלי.