האשה ואמנות רכישת המכונית
כמו עם גברים - אין מכונית מושלמת. מחפשים את הדברים שחשובים ובודקים על מה אפשר להתפשר ועל מה לא מוותרים. צריך שתהיה אמינה ובטוחה, אבל גם שתהיה נאה וייצוגית וגם כשהכל לכאורה מתאים ונכון, עדיין צריך שיהיה קליק
המכונית החדשה שלי. לא התכוונתי להחליף עכשיו מכונית, אבל זו היתה אהבה ממבט ראשון. קראתי שמפסיקים לייצר את הדגם הזה - ואני רציתי אותה. המון זמן הסתכלתי עליה ברמזורים ובחניות, התפעלתי, התלהבתי, אבל לא חשבתי שיש לאהבה הזו סיכוי: היא גדולה יותר מהמכוניות שהיו לי ושהעדפתי, יקרה יותר ממה שחשבתי שאני מוכנה להוציא על מכונית, ובכלל מוגדרת כ"משפחתית". אז אפילו לא העזתי לחשוב ברצינות על קשר בינינו. כשקראתי שמפסיקים לייצר אותה התחלתי קצת להתעניין - אולי אמצא משומשת כזאת, עם ניסיון חיים קצר ומעט משקעים? בניסיון לא להתלהב לפני שיש לי רקע ופרטים התחלתי לשאול, לקרוא ולבדוק. נכנסתי לפורומים וכתבות באינטרנט, דיברתי עם בעלות מכונית כזאת. ועדיין לא חשבתי שיש לנו סיכוי לעתיד משותף.
נראתה לי גדולה ומרשימה מדי, הרגשתי לא ראויה לה
כיוון שכבר נכנסתי לסטטוס של מחפשת הלכתי לראות גם אחרות. הסתובבתי בסוכנויות רכב, שאלתי אנשים וביקשתי המלצות וחוות דעת. היו שהיו בעדה, היו שהיו בעד אחרות. אני נשארתי מאוהבת בה. זוכרת כל הזמן את אהבת הנעורים המפוספסת, המגאן שכל כך אהבתי מרחוק ולא העזתי - היא נראתה לי גדולה מדי, מרשימה מדי, הרגשתי לא ראויה לה ואפילו לא ניסיתי לקנות אותה. לא רוצה לפספס שוב.
בעיני רבים מכונית היא רק אמצעי להגיע ממקום למקום. אצלי יש לה ערך רגשי. מכונית מאפשרת לי להיות עצמאית, להגיע מתי ולאן שאני רוצה. הוצאתי רישיון לטרקטור בגיל 16, לרכב פרטי ברגע שיכולתי. עברתי תיאוריה ראשונה, טסט ראשון. מתעקשת להגיע באוטו שלי לדייטים, ומבקשת תמיד לקבוע במקום שתהיה לו חניה נוחה ויהיה קל להגיע: בשביל דייט ראשון לא מתאמצים יותר מדי.
האוטו שלי תמיד יהיה מכונית, תמיד תהיה היא, ויהיו לה שם ואישיות. גם את הקודמת, שרי, קניתי חדשה. שמונה שנים של זוגיות (הקשר הארוך ביותר שהיה לי). זוגיות עם עליות ומורדות ולפעמים משברים: תאונה וקושי לסמוך עליה אחר כך, מצבר שנגמר וסירוב שלה להידלק במגרש החניה בעבודה. תאונה קלה יחסית, ואפילו לא באשמתנו, הרסה לי את תחושת השחרור והעצמאות שבנהיגה וגרמה לי לשקול מעבר לרכב גדול וחזק וישן, כדי להרגיש פחות פגיעה.
לכל קשר מגיעים עם מה שלמדנו מההורים ומהסביבה: מאמא קיבלתי את "תהיי עצמאית", העיקר שיהיה לך אוטו. מאבא קיבלתי את קדושת האוטו, הניקיון, וה"לא אוכלים באוטו", כך שאני באופן עקרוני ועקבי סירבתי לנקות את האוטו, והוא היה גם מקום מועדף לאכילה.
כמו עם גברים - אין מכונית מושלמת. מחפשים את הדברים שחשובים ובודקים על אילו דברים אפשר להתפשר ועל מה לא מוותרים. וגם כשהכל לכאורה מתאים ונכון, עדיין צריך שיהיו קליק והתאהבות.
גם התכונות דומות לאלה שמחפשים בגברים: שתהיה אמינה, בטוחה, אבל גם שתיראה טוב ותהיה ייצוגית במידה מספיקה כדי להכיר למשפחה ולחברים. ויש מי שרוצות את המכונית שהיא בעיקר פוזה, או שרואים עליה שהיא יקרה. הפוקוס והמגאן אולי בטיחותיות יותר, ה-206 וה-C3 אולי נראות יותר טוב, האוואו והגטס זולות יותר, ויש גם קווים אדומים שלא חוצים בדרך לגרמניות. אבל אחרי שהכרתי אותה אף אחת אחרת לא "עשתה לי את זה". צריך גם להיות ריאליות בדרישות, לדעת למה אני מסוגלת. וגם לא לחפש את המושלמת - כי מי רוצה A3 שכולם יסתכלו עליה וירצו אותה לעצמם?
גם כאן לגודל יש משמעות
כמו בחיים, גם כאן לגודל יש משמעות: בשרייד קשה להכניס ארון מאיקאה, אבל עם הסונטה שקיבלתי בהשאלה קשה להסתובב ולחנות בעיר. גם כאן חשובים הביצועים, ולסונטה יש אחלה בלמים. ומובן שכמו בחיים - הכל יחסי.
את שרי שלי קיבלתי כשאמא שלי היתה מאושפזת במצב קשה ולא הספקתי לחגוג את רכישת המכונית החדשה (מהניילונים) הראשונה בחיי. הצלחתי לשחרר את אמא שלי מהאשפוז ולקחת אותה הביתה במכונית החדשה שלי, וגם להביא אותה לטיפולים האחרונים. נסע איתי גם החתול שלי ז"ל, כשהוא יושב לי על הכתף לתדהמת הנוסעים במכוניות השכנות (מתי לאחרונה ראיתם חתול לבן ענק במכונית?). לקחתי בה את אחותי עם התיק הענק והנשק כשהיתה בצבא. נסענו שרי ואני לאירועים שמחים ולאבל, טיילנו בכל הארץ. שרי ראתה ושמעה אותי בוכה, צוחקת, מתלהבת, כועסת. מנהלת את העולם, משתפת חברות בסיפורי זוגיות. היא היחידה ששמעה אותי שרה.
שרי ואני, שתינו התבגרנו לאורך הקשר שלנו - לשתינו יש קצת שריטות, קצת פגיעות בצבע, אנחנו קצת יותר עייפות לפעמים. שתינו השתקמנו אחרי התאונה, נשארנו עם עדויות לפגיעה.
ביום לפני שמסרתי אותה לקחתי אותה לניקוי פנימי בפעם הראשונה בחייה. לא רציתי, כמו בפרידות מבני זוג, להשאיר או לקחת שום מזכרות. רציתי שישאבו ממנה את מה שאולי נשאר בה ממני, וגם מאמא שלי ומיוגי החתול. שתהיה לשתינו התחלה חדשה ונקייה לגמרי. יכולנו להישאר יחד עוד שבוע, עד שהחדשה תגיע, אבל ידעתי שאנחנו נפרדות, ואני לא מאמינה בפרידות מתמשכות ודחיית הקץ: נגמר אז נגמר, כל אחת תלך לדרכה. אחרי שמסרתי את המפתחות והמסמכים שלה פרצתי בבכי. בכל זאת פרידות (גם אם נכונות וביוזמתי) הן דבר כואב. וכמו אחרי פרידות ידעתי גם אחרי התאונה להגיד תודה שאני בסדר ו"זה רק פח" ולא סוף העולם ועל זה אני אתגבר.
החיפוש אחרי המכונית החדשה גרם לי לשקול לכתוב את התזה שלי על "איך נשים קונות מכונית". האמצעי: ביקור בסוכנויות רכב, האזנה ותצפיות (האם רק לנשים מספרים בהתחלה על צבעי ריפוד? האם תמיד כשאשה שואלת על כריות אוויר המוכרים מופתעים?). הבונוס: סוכנים צעירים ומתלהבים. הרבה כבר נכתב ונאמר על גברים והמכוניות שלהם: הגודל, הצבע, ההתעסקות. על נשים ומכוניות יש בדיחות.
ג'סי הג'סטי, שרי השרייד
בהסתכלות של חיים על העולם מגובה מטר חמישים וקצת הפנמתי את הלהיות קטנה, שלא תופסת הרבה מקום, שרגילה שמסתירים לה אבל גם קל לה להיעלם או לעבור במקומות קטנים. כאלה היו גם המכוניות שלי: ג'סי הג'סטי, שרי השרייד. קטנות, נכנסות ויוצאות מחניות צפופות, לא תופסות הרבה מקום, לא מושכות הרבה תשומת לב, אבל אמינות וקלות לתחזוקה.
הפעם החלטתי לגדול. מכונית קצת יותר גדולה, יותר יקרה, נפח מנוע גדול יותר. קשה לי במיוחד, רגשית, המעבר מקטגוריית מכוניות המיני לקטגוריית המשפחתיות. נכון שבחרתי בדגם חמש דלתות (ללכת עם ולהרגיש בלי, משפחתית שנראית כמו מיני), אבל זו כבר קטגוריה אחרת, הסתכלות אחרת על החיים (ועל מקומות חניה).
מותר לי לתפוס מקום קצת יותר גדול בעולם
החלטתי שמגיע לי, שאני לא צריכה להתנצל על זה שיש לי מכונית שהיא קצת יותר ממה שהיתה לי או שאמורה להיות לי. לשים בצד את הפולניות ולא לחשוב על איך זה נראה ועל מה אני צריכה שיהיה לי. מותר לי יותר, מותר לי לתפוס מקום קצת יותר גדול בעולם, מותר לי מכונית שהיא גם לכיף וגם כי רציתי - ולא רק כלי תחבורה בסיסי. אני יודעת שזה לא נכון כלכלית לקנות מכונית חדשה, וגם לא דגם לקראת סוף ייצור. ובכלל אני לא ממש צריכה את הגודל הזה. אבל זה מה שאני רציתי. להתפנק. לקנות איכות חיים של לא ללכת למכוני בדיקה, לא להתמקח על כסף, ולראות את המוסך כמה שפחות. לא מחכה לאביר במאזדה / פוקוס / לאנסר הלבנה. לי יש את המכונית שלי, שאני בחרתי וקניתי.
כדי לא להיות כמו כולם לא רציתי אותה כסופה. אדומה, כמו שניסתה חברה לשכנע אותי, היתה כבר קצת יותר מדי בשבילי, אז בחרתי בתכלת. קצת שונה, ומתאימה לי לעיניים.
כמו כל אמא גאה, כשאני רואה את אחיותיה התאומות בדרך אני מתמוגגת "נכון שהיא יפה?"
הולכת לבד למוסך, לבד מוכרת וקונה מכוניות. לא מוותרת וגם צועקת במוסך ("לא, לפני הטיפול האוטו לא היה מהבהב, מצפצף ועושה פליק-פלאק לאחור כשהייתי לוחצת על הכפתור הזה, אתם נגעתם במשהו. אני לא מבינה? ככה זה היה קודם? שלום מנהל המוסך. כן, אחרי שדיברנו סידרו את זה. תודה"). אבל דווקא המכונית ניפצה לי את אשליית העצמאות והיכולה הכל: אני יודעת איך מחליפים גלגל, יודעת איפה העזרים נמצאים, אבל כשהיה לי פנצ'ר לא הצלחתי לפתוח בעצמי את הברגים...
עכשיו נצטרך ללמוד להכיר אחת את השנייה – תכונות, יכולות ומגבלות, ולעבוד על הזוגיות שלנו.
זו רק מכונית, חפץ אמצעי להגיע ממקום למקום. אבל זו יכולה להיות גם נקודת מפנה. בשנה האחרונה עסקתי הרבה בשינויים ומעברים: קניתי מחשב חדש (את כל הקודמים קיבלתי בירושה), שידרגתי את הכבלים לדיגיטליים ואת האינטרנט למהיר, הוספתי גוונים לשיער והחלפתי מקום עבודה (כולל שינוי בצבע הבגדים ובזהות). הכרתי אנשים, התלהבתי, התאהבתי, התאכזבתי, כאבתי – ואחר כך היה לי קשה להתלהב שוב ולהאמין בעצמי ולעשות שינויים. מרגישה שסוגרת עוד פרק, עוד שלב בחיים.
אחרי החתימה בסוכנות הלכתי לעשות את כל הדברים שדחיתי חודשים: לחדש רישיון נהיגה, דרכון, תג עובד, לפנות את הדברים האחרונים שלי מהבית בו גדלתי. קרוב מאוד לאזכרה לאמא שלי אני לוקחת את הירושה ממנה ומחליפה את האוטו. ועכשיו מתלהבת, מתרגשת, שמחה, מסתובבת כמו מאוהבת עם חיוך גדול. מחכה לראות מה השינוי הבא ולאן אני הולכת, תוהה כמה זמן נהיה יחד. איפה אני אהיה כשאחליט להחליף אותה? איפה נהיה שתינו? אילו פרויקטים ומטרות חדשים יהיו לי? אילו חלומות אני כבר אגשים ואילו חדשים אני ארקום? אילו אנשים וחוויות ייכנסו לחיים שלי ושלה?
במחצית השנייה של גיל 30, מבטיחה לעצמי לכבוד ההתחלה החדשה לזכור מה אני רוצה, ושיש לי כוח ויכולת להגשים דברים. מתחייבת לעצמי להמשיך לנסות ולשדרג את החיים שלי: לאכול יותר בריא, לחזור להתעמל, להתאפר, להתחיל לנעול נעליים עם עקבים, לתת צ'אנס לדייטים ולא לפחד מדברים חדשים. גם לי מותר לתפוס מקום – גדול, חדש, יקר, ותכלת. אילנית וקורי (שם זמני) יוצאות לדרך.
האימייל של אילנית
לפנייה לכתב/ת 
