צרפתית זה יופי, אבל לשתות מאותה הכוס?
נשים אחרות אולי היו נעלבות, אבל אני דווקא אוהבת את זה שהוא איסטניס. חולצות הפולו שלו מגוהצות גם בסוף יום עבודה, לעורו ולבגדיו תמיד יש ריח צחור של ניקיון ושיניו בוהקות. בכל זאת, רציתי לבדוק איפה עובר הגבול
רק מטלה אחת נותרה יתומה, סירבתי בכל תוקף לבצע או אפילו לשקול לבצע אותה: הוא רצה שאשכב על המיטה, שאפער את פי, ושהוא יירק לי לתוכה, כשעצם הבליעה תוכיח לו את אהבתי ללא הפשרות. מבחינתי לא היה שום מצב שזה יקרה. מלבד העובדה שעצם המחשבה הגעיל אותי ברמות על, גם ראיתי בכך אלמנט של השפלה, למרות שידעתי שלא זו היתה כוונתו. ככל שאני התעקשתי יותר שלא למלא אחר בקשתו, כך הוא נעשה אובססיבי יותר לגביה. לא יכולות היו לעבור יותר משעתיים מבלי שהוא היה מבקש, מתחנן, שאסכים לעשות זאת. ואני מצידי התמדתי בסירוביי.
את בולעת חצי ליטר רוק שלי בכל פעם שאנחנו מתנשקים
"מה זה משנה לך? למה את כזאת עקשנית?" היה שואל אותי שוב ושוב, "את הרי בולעת חצי ליטר רוק שלי בכל פעם שאנחנו מתנשקים. זה בדיוק אותו דבר!"
אבל זה כן שינה לי, וזה לא היה בדיוק אותו דבר. פסלתי את הדרישה על הסף. אחרי תקופה מסוימת, התחינות שלו החלו לשעמם אותי, בדיוק כמוהו, והוא הוחלף בילד יפה תואר שחום עור ועיניים שדיבר אליי בשירים של פיטר גבריאל עם ח` וע` גרוניות.
נזכרתי בסיפור הזה לפני כמה ימים וסיפרתי אותו לילד יפה אחר, שענה לי שגם הוא עשה לחברה שלו את אותו הדבר בתיכון. היא דווקא כן הסכימה, ובסוף הוא התחתן איתה. עולם קטן.
בשיחת קפה מוקה עם החבר של הרכש החדש השתעלתי שיעול מאסיבי, שכמעט והעיף שמונה שקיות סוכרזית לרצפה.
"אוהו, איזה שיעול", ציין, "אני כבר מדמיין איך חבר שלי מרים מסך וירטואלי בינו לבינך כדי לא לספוג את החיידקים שלך".
"סתם שטויות", עניתי לו, "אחרי שלל נשיקות עסיסיות מהולות רוק כבד, מה זה כבר שיעול".
הוא חייך. "רואים שאת עוד לא מכירה את הבחור שלנו".
וזה היה נכון. באמת לא הכרתי את הבחור שלנו, לא ממש בכל אופן, אבל מספיק כדי לחיות בשלום עם העובדה שרק לפני שעה, הלשון שלו שיחקה תופסת עם השקדים שלי.
"אל תיקחי את זה אישי", הוסיף החבר כבדרך אגב. "אפילו מהכוסות של הילדים שלו הוא לא שותה".
באותו רגע בדיוק נכנס הרכש, מחויך כרגיל ומודע היטב לעצמו ולהשפעת הנוכחות שלו על הסובבים אותו, ובעיקר על הסובבות. "אני רואה שאתם מסתדרים יופי בלעדיי", אמר בקול משועשע. "אפילו שתייה לא הזמנתם לי".
"בבקשה!" קפצתי מיד והושטתי לו את קפה המוקה שאחזתי בידי, שממנו כבר הספקתי ללגום מספר לגימות הגונות.
הוא הביט על הספל, ואז עלי, ואז שוב על הספל, לפני שהכריז "אני חושב שאזמין לי משקה בריאות".
יכול להיות שנשים אחרות היו נעלבות, אבל אני דווקא אוהבת את זה שהוא איסטניס. הוא תמיד מקפיד על לבוש מסודר ואסתטי, חולצות הפולו שלו מגוהצות כמו פלטות של שיש גם בסוף יום עבודה, לעורו ולבגדיו תמיד יש ריח צחור של ניקיון, ושיניו הלבנות בוהקות בכל פעם שהוא מבזיק את חיוכו הנערי. אמנם היה בזה משהו מרענן בעיני, מטרוסקסואל עם ניחוח עפולה-אקספרס, אבל אני חייבת להודות שהתקרית עם הקפה-מוקה גרמה לי לתהות היכן נגמרת האיסטניסיות ומתחילה ההיסטריה.
ארבע דקות אחרי שהוא גומר הוא כבר במקלחת
מצאתי את עצמי משחזרת סצנות קטנות מההיסטוריה הקצרצרה שלנו. את עובדת הימצאותו במקלחת תוך פחות מארבע דקות אחרי שהוא גומר בחרתי להגדיר דווקא כהיגיינה מבורכת. כנ"ל לגבי ההתמכרות שלו למנטוס, המקבילה להתמכרות שלי לאורביט, אם כי שמתי לב שהוא מקפיד להציע לי אחד גם כשכבר יש לי מסטיק בפה. ייתכן שאפשר לפרש זאת כשיטת הימנעות ממגע ישיר עם מקרה קיצוני של צחנה אוראלית אופציונאלית, אבל לאורביט ווינטר-פרש יש את אותה ההשפעה על חלל הפה כמו שיש לספריי ניקוי של סנט-מוריץ על סיר נירוסטה. כך שאת הפרשנות הזאת ביטלתי באנחה מנטולית.
ואז נזכרתי בכוסות היין. אותן כוסות יין חביבות שהוא שלף במיומנות לצד שני בקבוקים של בקרדי בריזר. אני, כמובן, פירשתי זאת כמחווה רומנטית, הרי מי בכלל שותה בריזר מכוס. בריזר שותים ישר מהבקבוק. בלגימות קטנטנות ושובבות. הופ לגימה ומעבירים את הבקבוק הלאה, עד שהופ הוא חוזר אליך ללגימה נוספת. האם ייתכן שאותה מחווה רומנטית בעצם שימשה ככלי מניעה מסיטואציית מעבר מפה לפה? ניסיתי לזכור אם קרה ששתיתי מהכוס שלו, או הוא משלי, אבל לא הייתי סגורה על זה. מה שכן, ידעתי שהייתי חייבת לגלות עד כמה אקסטרימיסט האיסטניס הזה.
כל הדרך בחזרה מהקפה לחניון השתעלתי בלי הפסקה במכוון. כשהגענו לאוטו שלי הסתובבתי אליו, הרמתי את פניי אל פניו וחיכיתי לנשיקה המיוחלת שתגיע, או שלא, ותפתור לי סופית את התעלומה. לרגע הוא היסס, ואז הצמיד את שפתיו לשפתיי בנשיקה ארוכה, עמוקה ומדהימה במיוחד, שכמעט הפילה אותי מרגליי. אבל לא לפני שלחש באוזני "אני מקווה שהחיידקים של היום הם אותם חיידקים של אתמול".
לא יכולתי שלא לחייך לעצמי בזמן הנהיגה הביתה, וגם לא למחרת כשהוא הודיע לי שהתאבזר בכמה סוגי כדורים נגד הצטננות, כי הוא מרגיש מחושים בגרון. ממש כמו אותן מטלות בתיכון, זה פשוט שיעשע אותי. אין לי שום בעיה עם זה שלעולם לא נעשה סקס על החוף כי הוא לא אוהב שנכנס לו חול לתחת, גם לא עם העובדה שהוא יעדיף להגיע למיון בשל מצב של חוסר נוזלים בגוף, העיקר לא לשתות מכוס המשקה שלי. כי ברגע הקריטי שקובע יותר מכל, האיסטניס יודע להתלכלך כהוגן. והוא מחייך אותי.
לפנייה לכתב/ת 
