צה"ל - לא קטן ולא חכם
הצבא כיום לא שונה מכל ארגון אחר. הוא הפך לעוד מקום עבודה והשירות בו הפך לחלק ממסלול הקריירה של משרתיו, חלקו מתפתח בתוך הצבא והמשכו במערכות אזרחיות
שתי התרחשויות מכוננות בחייו של צה"ל קרו בשבוע שעבר. הרמטכ"ל הכריז על התפטרותו בעקבות כשלי מלחמת לבנון השנייה ובערוץ 10 הוקרן הפרק הראשון של סדרת התוכניות 'אשם במותו'. סדרה העוסקת בתאונות הצה"ליות ובעיקר בשאלה של נטילת האחריות. סוגיה ניהולית - פיקודית מהמעלה הראשונה.
שני המקרים שהוצגו בסרט הצביעו על כך שהאחריות לכשלים הוטלה על החיילים או מפקדיהם הישירים, מפקד צוות ומפקד המחלקה. אחד מהם רואיין (השני נהרג - אשם במותו). צה"ל לא אישר לאף דרג בכיר יותר להתראיין.
הסרט הקשה לצפייה, הלב עם ההורים השכולים והחיילים המעורבים, מעורר מספר שאלות לגבי התנהלותו של צה"ל וראשיו, במקרים אלו ובכלל.
נציג חלק משאלות אלו, גם תשובות אפשריות.
א. כאשר מגיע למג"ד מכתב של חיילים ובו הם מציינים כי אין להם אמון במפקד המחלקה שלהם, כיצד הוא שולח אותם לשטח כשאותו מפקד עומד בראשם?
אי הצלחה של מפקד מחלקה הוא אי הצלחה של מ"פ וגם אי הצלחה של מג"ד, בהנחה שזה האחרון מאשר את מינויו. אי הצלחה גורפת של מנהל (מכתב כזה מצביע על כך במפורש! אין ביטוי יותר עז לכשל ניהולי מהבעת אי אמון של אנשים במי שמופקד על ניהולם) משמעה של כישלון של מי שמינה אותו והיה אמור להכשיר אותו לתפקיד.
כאשר שולחים אדם לא מיומן דיו למשימה נוטלים סיכון רב כי היא תיכשל. מנהל צריך לקחת סיכונים כדי להצליח במשימותיו אבל הם צריכים להיות שקולים ומחושבים. גם מחיר הכישלון צריך להילקח בחשבון. כאשר איש העסקים אליעזר פישמן מהמר על הלירה התורכית, הוא מקסימום יפסיד כסף. לעומת זאת, מג"ד גולני מהמר על חיים, חייהם של חייליו. אמנם לפעמים אין ברירה וחייבים לקחת הימור כזה, אבל יש לעשות זאת בשום שכל, ברגישות ובתבונה, ובזהירות!
ב. מה זו היוקרה הארורה הזאת?
יותר מפעם אחת הוזכרה בכתבה המילה 'יוקרה'. דובר על יציאה למבצעים שאם יצליחו (למשל, תפיסת המבוקש 'מספר אחד' אבו הונוד) יעניקו רוב תהילה ליחידה ולצבא בכלל. מורל הוא דבר חשוב אבל האם יצירתו חייבת להיות כרוכה בסיכון משמעותי של חיי אנשים?
רוב הציבור היה רוצה לראות צבא מקצועי וענייני ולא כזה הפועל משיקולי יוקרה ותדמית. האתוס הצבאי מקדש את האגו, הגבריות והתהילה, כך אלפי שנים. כיום, הצבא הטכנולוגי, הממושקף משהו, צריך לגבש קודים אחרים שיעצבו את תרבותו הארגונית. אפילו ביחידות הלוחמות יש להנחיל לחיילים תפיסה שעיקרה 'אל תהיה גיבור, הייה חכם'.
כאשר אהוד ברק נכנס לתפקיד הרמטכ"ל הוא דיבר על חזון הצבא הקטן והחכם. כיום, אחרי יותר מעשר שנים, צה"ל לא מצטייר ככזה, כלל וכלל לא.
ג. למה דרגים בכירים יותר לא לוקחים אחריות? כי הצבא הפך לעוד מקום עבודה! השירות (בעצם, העבודה) בו הפך לחלק ממסלול הקריירה של עובדיו/משרתיו. מסלול קריירה שחלקו מתפתח בתוך הצבא והמשכו במערכות אזרחיות, ציבוריות ופרטיות.
לקיחת אחריות אמיתית משמעה הודעה בכישלון וכתם שמלווה את הקריירה ומכתים את קורות החיים.
אנו היינו מאד רוצים שהצבא יהיה מורם מעם. ארגון מזן אחר שאנשיו יפעל מתוך תחושת שליחות. שעשייתם תושתת על ההכרה שחוסנו של הצבא ואיכותו חשובים יותר מהקריירה האישית של כל אחד מהם. אך זהו חלום באספמיא. חלק ניכר מאנשי הצבא מחליטים לקשור את גורלם בארגון הגדול במדינה כי הדבר תואם את צורכיהם האישיים.
רובם אנשים רגילים וכמו כל בן אנוש הם מנסים להימנע ממצבים לא נעימים. לעיתים, תוך שכנוע פנימי עמוק שהאשם באמת לא בהם.
מנהיגים, המסוגלים להודות בכישלון וליטול אחריות, יש מעטים. גם בצבא, כיום הוא לא באמת שונה מכל ארגון אחר.
מאמר ראשון בסדרה
מומלצים
