יש בה יותר משתי נשים, בינתיים גיליתי שתיים
אני אוהב שהן שתיהן מתגעגעות אלי, כל אחת בדרכה. כשאני מתגעגע זה לכל אחת בנפרד, לכל אחת מסיבה אחרת
בראשונה, שחף, אני בעיקר מאוהב. היא קורנת, תמיד מחייכת. אני אוהב להסתכל עליה מלמטה שהיא פורעת בשיערה, מטילה את ראשה, עוצמת את עיניה. אבל דווקא כשהעיניים פקוחות המבט הזה שלה חודר בטון, ומכיוון שכלום לא חוסם אותו כרגע, הוא מגיע מאוד עמוק בפנים. יש לה יותר משני מצבים: רוב הזמן היא מחייכת, או מפתה, או הולכת לאיבוד, או קצת בוכה.
השנייה (זאת שכולם חושבים שזאת היא) מסודרת להפליא, משהו מבפנים, לדעתי זה גנטי, הגנים שלה בטח גם מסודרים בהיגיון המופלא הזה. אותה אני אוהב, מהרגע הראשון. אפילו הקטלוג של איקיאה לא מסודר כל כך. אין לי מושג מתי היא מספיקה לעשות את זה, נראה כאילו שזה דורש את כל החיים בכדי להגיע לסדר כזה, אבל לא, במו עיניי ראיתי אותה מקפלת שלושה סלי כביסה, קיפול של חנות בגדי עילית, במשך רבע שעה בלבד, תוך כדי שאנחנו מדברים, היא עונה לשני טלפונים ומלטפת אותי.
היא מופיעה רק באור בין הערביים וכשהתריס מוגף
שחף (אני בעצם לא יודע כלום על הציפור הזאת, רק שהיא רודפת אחרי אניות בים), להערכתי בדיוק בת 30, מורכבת מתשוקה כמעט בלתי מרוסנת, חושניות איכותית וממשית. היא מופיעה רק באור בין הערביים (אפשר לסגור קצת את התריס אם זה בבוקר), לחישה אחת קטנה באוזן והיא שם, כל כולה, עגולה ומרגשת, נגיעות של ממש, התמסרות מהסוג שרואים בסרטים אירופאים מסוימים.
אם היו עושים עליה סרט, הוא היה מוקרן בסינמטקים, אולי במוזיאון. אין סיכוי שיעשו עליה סרט, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים בה: רק אם תעצור לרגע ותסתכל, תוכל לראות לחלקי שניות את הדמות עליה אני מדבר, ומכיוון שרוב הבמאים אינם פנויים לחדות אבחנה, עדיין לא גילו אותה, בכלל, היא לא רוצה להיות מפורסמת. בעצם, לא שאלתי אותה בכלל.
והשנייה, המסודרת, הייתי נותן לה לארגן את החיים שלי. אולי עוד אתן, אולי כבר נתתי, לא יודע. הכל מונח בערבוביה עכשיו, עד שהיא תסדר.
לפעמים אחרי שמסדרים לי אני מחפש דברים ולא מוצא. גם אני חסיד של האמונה שאומרת "בבלגן הזה אני מתמצא". אבל אני כנראה לא לבד יותר, מה שאומר שהדברים צריכים להיות נגישים, לכולנו. הדברים צריכים להיראות ישר על פני השטח במבט מהיר מסביב, לא צריך להזיז כלום כדי למצוא את מה שמסתתר, הכל מונח לפניך ואתה צריך רק להסתכל, לראות.
נכון, בחיים צריך להתאמץ. גם את זה ניסיתי כבר, להתאמץ, זה לא תמיד עוזר. עכשיו אני רוצה רק לרצות ולהושיט את היד.
היכולת הזאת להתנתק לכמה שעות ולהתחבר שוב מזכירה לי שיש כבלים שהקצה שלהם, המיחבר, מצופה בזהב, בעיקר כאלה שמעבירים מוזיקה או סרטים, בדיוק בגלל הסיבה הזאת אנחנו יכולים להעביר את הסרט שלנו זה לזו בכל מפגש מחדש. המיחבר שלנו הוא מהסוג הפרטנרי.
רוצה רק את המתלה למנעול, משוחרר, בלי מנעול
מיחברים, כך למדתי, הם "הדבר הזה בנקודות המפגש". פעם הייתי צורף בזהב ובכסף, הכי אהבתי לצרוף צירים או מיתלים למנעולים, נקודות החיבור שנועלות, מחזיקות או זזות, או לפעמים גם מחזיקות וגם זזות. רוצה להתחבר אליה בציר קבוע, רוצה רק את המתלה למנעול, משוחרר, בלי מנעול.
שחף אוהבת לקום לפני כולם. היא מתעוררת קבוע לפני השעון, פעם תפסתי אותה יושבת חצי עירומה במיטה מחזיקה את השעון ומתרכזת. אם אני הייתי השעון הייתי עומד מיד.
היא מדברת כאילו עם חיוך קבוע, בטלפון היא תמיד מזכירה לי: "תהנה", משהו שלפעמים אני שוכח ולא משנה לאן אני הולך.
אני אוהב שהן שתיהן מתגעגעות אלי, כל אחת בדרכה.
שחף ישירה, אומרת בפשטות, "בוא". השנייה לפעמים מנסה להסיח את דעתה. הכל מתוכנן, כולל הזמן שלפני ואחרי. היא מקפידה לא לחשוב תוך כדי.
כשאני מתגעגע זה לכל אחת בנפרד, לכל אחת מסיבה אחרת, אבל הגעגוע משותף.
אם הייתי ניאלץ להפקיד את הזמן שלי, הייתי מפקיד אותו בידי השנייה. שחף היתה עפה ושוכחת לחזור, היא אוהבת את המדבר, מכורה לו , חולמת בקול לעבור לגור בו. היא אמרה לי שאיתי היא מרגישה בטוחה לחצות גבולות, את כולם.
השנייה עירונית להפליא, מותאמת לחיים בכרך, חסינה, אין סיכוי שתקבל אי-פעם דוח חניה. היא התוודתה בפני שמעולם לא שברה צלחת בשטיפת כלים, אפילו לא ספל. טוב, זה לא מפתיע, כי היא מההולכות לישון מוקדם. אז בינתיים אני בא ומאהב אותה, רואה את שחף עפה, ואז צריך לקום, ללכת. אני מסכים להיות רק המאהב שלה בינתיים, עד שהזמן ביומן יעבור.
מזל בינתיים שהן שתיים, רק שתיים.
לפנייה לכתב/ת 
