אל תעשו ממנה מכבי
כמו רבים מכם, גם אני השכמתי כדי לחזות במשחקה של שחר פאר מול סרינה וויליאמס. כמו רבים, גם אני ייחלתי לניצחונה והצטערתי כאשר הפסידה והודחה. שלא כמו רבים, אני סולד סלידה עמוקה מהפסטיבל התקשורתי שתכליתו להפוך ספורטאית מצוינת, שיש לקוות שעתידה עוד לפניה, לנכס לאומי.
המחזה של אהוד אולמרט פותח את ישיבת הממשלה השבועית עם ברכות לשחר פאר, היה מגוחך: ראשית, מפני שממשלתו היא אחת הגרועות לספורט הישראלי (אלא אם מחשיבים את הניסיון לשבור את השיא של ממשלת שרון בהתאכזרות לספורט, כסוג של ספורט בפני עצמו); ושנית, כי למרות הניסיון המובן לשחרר מדי פעם משפט שלא קשור לאחת החקירות שמתנהלות נגדו, אז בעוד שהמילים לזכר חודורוב עוד נשמעו הגיוניות למי שגדל בישראל של שנות ה־50 וה־60 ונחשב לאוהד כדורגל, הרי שהחיבוק המלאכותי שהעניק לפאר נראה כל כך מאולץ, שספק אם השיג ראש הממשלה את האפקט המבוקש.
לשפד או לשפר
הצלחתה של שחר פאר חשפה שוב, וביתר שאת, את הפרובינציאליות הטבועה בישראליות. כמי שסבורים שאך בטעות לא סופרים אותנו כאחת ממדינות ארצות הברית, או לפחות איחוד הקהילות האירופי, אין דבר שגורם לנו נחת יותר מהכרה בינלאומית. זה יכול להיות האירוויזיון (שבו מריעים אוהדי כדורגל – שאין קללה משפילה יותר בלקסיקון שלהם מ"הומו" - לגבר ששינה את מינו וניצח בתחרות), או תחרות מיס יוניברס, או הפיינל-פור של היורוליג. התשוקה להדביק נשיקה מצלצלת ללחיו של הזוכה ולעטוף אותו בדגל ישראל, ממלכדת גם את מי שבימים כתיקונם לא ממש מבין בכדורסל וסולד מתחרויות יופי.
הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הם הג'ודו והשיט. שני ענפי ספורט שבימים כתיקונם נאבקים כדי לשרוד, אבל כשמחברים אותם למדליה, להמנון ולדגל, הם הופכים פתאום לענפי הספורט של כ-ו-ל-ם, כי אין דבר שמחרמן אותנו יותר מלראות את הגויים, יימח שמם, מניפים את דגל ישראל ומנגנים את "התקווה".
מה שמצחיק הוא, שכל אותם הישגים ספורטיביים לא רק שאינם מייצגים את הישראליות הממוצעת - אלא במידה רבה את ההפך הגמור ממנה. ג'ודו הוא ענף שבו הכבוד ליריב, לשופט ולמאמן הוא מאבני היסוד, כמו גם הפעלת כוח באופן מאופק. שיט דורש קימה בשעות לא סבירות, יציאה אל הים עם שחר ושעות של אימונים מפרכים ורטובים. אפילו מכבי תל אביב בכדורסל, קבוצה שמעולם לא נמניתי עם אוהדיה, היא דוגמה לניהול מקצועני בענף שבו חלטורה היא שיטת עבודה.
לתפארת פאר
ומה באשר לפאר? מדובר בספורטאית צעירה ועקשנית, עם משחק התקפה טעון שיפור ומשחק הגנה מעולה, שאינה מסתפקת בלחגוג את הרגע החולף אלא מביטה תמיד קדימה, לעבר הפסגה הספורטיבית הבאה. ומה אנחנו? אנחנו יודעים לתקוף בעת מלחמה (הערכה שראוי לה להיבדק מחדש, לנוכח אירועי הקיץ האחרון), מתקשים להגן בין המלחמות, מביטים אחורה בנוסטלגיה במקום להציב לעצמנו מטרות עתידיות, וחוגגים את הרגע כאילו אין מחר.
הדבר הראשון שעשתה שחר פאר אחרי שהתאוששה מההפסד המעצבן לסרינה וויליאמס, היה לקחת את המחבטים שלה ולרדת למגרש האימונים כדי לשפר את חבטות ההגשה - המכשול העיקרי שמפריד בינה לבין עשר הטניסאיות הטובות בעולם.
הפקת לקחים מיידית? אימון אינטנסיבי במטרה לשפר? לקיחת אחריות בלי להאשים את השופט ואת מזג האוויר? האם יש סט תכונות פחות ישראלי מזה?
לפנייה לכתב/ת 
