לא רוצה את רכבת ההרים הזאת
שלוש שנים אנחנו צוחקים מאותן בדיחות פנימיות מטופשות, קוראים לעצמנו באותם השמות המביכים ומרכלים ביחד על אותם האנשים. שלוש שנים של אני-שלך ואתה-שלי. גדלים יחד, מתבגרים יחד. ואז, בדיוק כשנהיה לנו קשה, אתה קמת ונסעת. לא כל זוג יכול לנהל יחסים בשלט-רחוק
כשהוא בוחר בעבודה, שקשה לקרוא לה קריירה, את יודעת שיש בעיה.
כשהוא מעדיף לטוס עם חברים, את יודעת שאת בבעיה.
כשהוא שולח לך זר בשלוש שנים, כשהוא יודע שזר פרחים מעורר בך קונוטציות של לוויה, את כבר מבינה. כי או אז מחלחלת בך הידיעה לכדי ההבנה, שאם הוא באמת היה כאן במהלך שלוש השנים האחרונות, הוא היה יודע שאת לא צריכה מתנות כדי לשמוח או ברכה כדי לזכור, את רק צריכה אותו שם לידך ולדעת שזה אמיתי. להריח אותו בין החלומות, להרגיש אותו כשאת מתעוררת בבוקר, לשתות איתו קפה ולהסתכל לו בחוּם של העיניים ולא בלבן של מסך המחשב כשהוא שם ואת כאן.
כי בסופו של יום, את רק רוצה לדבר עם החבר הכי טוב שלך ולפרוק בפניו את כל הדברים הקטנים שקרו לך. ולפעמים להתכרבל ביחד מתחת לשמיכה. ולפעמים לראות סרט טוב ולדבר עליו שבוע. ולפעמים לצאת לפאב ולשתות עד-לא-ידע. איתו.
כל זה, ויותר, באמת היה בינינו. שלוש שנים שאנחנו יחד, גדלים יחד, מתבגרים יחד. מביטים על אותן העיניים, מבינים דרך אותן שתיקות, מדברים באותה השפה, אוהבים באותו הלב. שלוש שנים שאנחנו צוחקים מאותן בדיחות פנימיות מטופשות, קוראים לעצמנו באותם השמות המביכים ומרכלים ביחד על אותם האנשים. שלוש שנים של אני-שלך ואתה-שלי. שלוש שנים שאין אף אחד אחר בעולם הפרטי שלנו. שלוש שנים שאנחנו לא יכולים להפסיק להוריד את הידיים אחד מהשני ואת המבט אחד מהשני.
כי אצלנו, הכל מגיע בקיצוניות: כשטוב אז מעולה, וכשרע - אז נורא. כשהיה לנו טוב הכל נראה מושלם, כמעט אופורי: זוגיות למופת, אהבה עד השמיים והבנה הדדית שאף אחד לא יוכל להבין. וכשהיה לנו רע התעסקנו רק בלקבל מינימום חבטות במקסימום המכות המילוליות שנתנו, התעסקנו במי יפגע יותר כדי להיפגע פחות וכמובן, התעסקנו בלהוכיח את הטענה ש"ההגנה הכי טובה היא התקפה".
אבל לא זה העניין. כי לכל זוג עליות ומורדות. אשקר אם לא אודה שכל המריבות עשו בי משהו ושינו משהו בתוך הלב. ייתכן שזה באמונה הבסיסית בנו, ייתכן שזה באמון שלי בך שלעולם לא תפגע בי. ואשקר אם לא אודה שהבועה התנפצה כשבחרת לקחת את העבודה הכל כך רווחית שלך כשלנו נהיה קצת קשה. כי אם יש דברים שהוכחתי לך במהלך השנים, זה שלא נשברים ולא עוזבים כשקשה. ואם יש משהו שאתה הוכחת לי, זה שלא פותרים בעיות מבחוץ.
תמיד אמרת לי שזוגיות היא כמו ניתוח: צריך להיכנס לגוף כדי להבריא אותו, אי אפשר לנתח מבחוץ. אז למה עכשיו, במקום לפתור את הדברים ביני לבינך הרחקת עד קצה העולם? ולמה בחרת פעם אחר פעם לברוח מלהתמודד? ולמה החלטת, במסווה של עבודה זמנית, להשאיר את רסיסי הזוגיות על הרצפה, בדיוק במקום שנופצו לפני שנה, במקום לאסוף אותם כמו שתמיד ביקשת שנעשה?
העניין הוא שאתה לא משחרר אותי
צליל מקוון:
אהבה בשלט-רחוק
שרית פרקול
צריך מבנה אישיות מיוחד, ורגשות עזים מאוד, כדי להחזיק מעמד במערכת יחסים מחוץ לאזור החיוג שלכם
אתה בטח שואל מה כן העניין. העניין הוא שאתה לא משחרר אותי, אחרי הכל. תיסע, תעבוד, תתעשר, תהנה, ובעיקר תזכור מה השארת כאן בארץ. אבל קודם כל, תשחרר אותי. כי עד עכשיו, אתה מדבר על כל החלומות שלך על הדירה, הנישואים והילדים. כל הצהרות האהבה המבטיחות שתכף זה נגמר ואנחנו ממשיכים באותה הנקודה שהפסקנו. כל המחשבה שלך שזו רק תקופה זמנית בינינו, ושאהבה שלך אליי תמיד היתה ותהיה נצחית.
אבל אתה טועה. תן לי לחיות את החיים שלי כמו שאתה חי את שלך, להגשים את החלומות כמו שאתה הגשמת ולהמשיך הלאה. כי במשך השנה האחרונה חיכיתי וחיכיתי, בכיתי ובכיתי. האמנתי לכל המחוות, קניתי כל הבטחה, אבל בסוף תמיד התבדיתי.
כי אתה שם ואני כאן, ולמרות כל הכוונות הטובות והטהורות שלך, לא כל זוג יכול לנהל יחסים בשלט-רחוק, ודאי שלא זוג במשבר. והג'אגלינג שניסית לעשות, בין העבודה בקצה העולם לבין שיקום מה שבינינו, כבר לא עובד.
נגמרו הטריקים, תמו כל הקסמים. מעכשיו זה רק אתה. תשחרר אותי, תן לי אוויר לנשימה. תן לי נוף רענן, תן לי סיבה חדשה לקום בבוקר. נתתי לך אינספור הזדמנויות וים של זמן, הזמן שלי, לשנות משהו, להפסיק את מחול השדים שהתחיל לפני שנה. לא ניצלת אף אחת מהן, ועכשו הוא אזל.
בשיר "ידיים למעלה" של "כנסיית השכל" יש משפט: "אם זה נהיה רכבת הרים - אני עוזב ידיים". התמכרתי לריגוש, נהניתי ממנו, למדתי המון. אבל לשם בחזרה אני כבר לא עולה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
