יורים ובוכים

צפו בטריילר של הסרט

סרטו החדש של קלינט איסטווד הוא סיפורה של תמונה שהפכה לסמל. מדובר בתמונה שצולמה ב-23 בפברואר 1945 בידי הצלם הקרבי ג'ו רוזנטל, והיא מתעדת שישה לוחמים אמריקנים המניפים את דגל ארצות הברית מעל פסגת הר הגעש סוריבאצ'י ביומו החמישי של הקרב על האי היפני איוו ג'ימה. פני המצולמים אינן נראות, ועמידתם מבטאת נחישות ועוצמה. התמונה כולה משדרת תחושה של מאבק משותף להנפת הדגל, של פטריוטיות עילאית. תוך זמן קצר הודפס התצלום בעמודו הראשי של כמעט כל עיתון מוביל בארצות הברית, והפך לסמל של גבורה והקרבה אמריקנית במלחמת העולם השנייה.

"גיבורי הדגל" מגולל את סיפורם של שלושה ממניפי הנס ההוא, שנותרו בחיים: איירה הייז האינדיאני (אדם ביץ'), רנה גגנון (ג'סי ברדפורד) וג'ון ברדלי (ריאן פיליפה), שהסרט מבוסס על ספר שכתב בנו לאחר מותו ב-1994. הסרט – שאת התסריט לו רקחו וויליאם ברוילס הבן (“ג'ארהד") ופול האגיס, זוכה האוסקר על "התרסקות" – נע בין תיאור מדמם של הנחיתה בחופי איוו ג'ימה (סצינות שצולמו, למעשה, באיסלנד), לבין שובם של הבחורים הנ"ל הביתה, וקבלת הפנים שנערכת להם שם כגיבורים. בחלקיו אלה עוסק הסרט, בין היתר, בפולחן ההרואיות האמריקני, ובמהומה התקשורתית והציבורית שטוענת את הצילום התמים במשמעויות לאומיות. גם סיפור מסגרת יש כאן, ובתוכו מדובבת דמותו הבדויה של הסופר, בנו של ברדלי, את מי שלחמו לצד אביו בסרט. כאילו כדי להדגיש את עיסוקו של הסרט בסיפור ההיסטורי שמאחורי המיתוס.

אלא ש"גיבורי הדגל" אינו סאטירה חריפה וצינית נוסח בילי וויילדר ופרסטון סטרג'ס. זהו, אם תרצו, הרהור על תצלום ועל המטען הלאומי וההיסטורי שנלווה לו. על האופן שבו אירוע שהונצח במקרה הופך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. (אגב כך, מה שרוזנטל תיעד, למעשה, היה הנפתו של דגל שני על הפסגה באיוו ג'ימה. הדגל הראשון, כמסתבר, הוסר זמן קצר לאחר שהועלה, ככל הנראה משום ששר הימייה חשק בו למזכרת). שחזור הקרב עצמו בסרטו של איסטווד – המתרחש, כאמור, במקביל – מעמת, לפיכך, בין האירוע ההיסטורי וההנצחה שלו, בין התיעוד והמיתוס, בין העובדה והזיכרון ממנה, ובין האינדיבידואל למהות המופשטת שהוא, בעל כורחו, הופך למייצגהּ.

"להציל את טוראי ריאן"? לא ממש

כמו סרטיו הגדולים של איסטווד – ו"גיבורי הדגל" אינו עומד בשורה אחת ממש איתם - “בלתי נסלח" ו"מיליון דולר בייבי", גם יצירתו הנוכחית עוסקת בצדם הקודר והמלנכולי של האגדה, של המיתוס. בד בבד, הוא מציג את הפן המיוסר והאפל של הגבריות ההרואית. כאילו לא היו דמויותיו כאן אלא אספקלריה שמבעדה הוא כמו מביט על הפרסונה הקולנועית המצטברת שלו עצמו. שכן, גם זו עוצבה בצלמה של מיתולוגיה גברית הנובעת ממקום של כאב ואובדן (בסרטים כמו "עיר ושמה גיהינום", "פורע החוק ג'וזי וולס" ואחרים).

לא אחת עלתה ההשוואה בין סרטו של איסטווד לזה של סטיבן שפילברג, “להציל את טוראי ריאן", בעיקר בזכות הדמיון בריאליזם הקודר שבו מבוימות סצנות הנחיתה על החוף (שם היו אלה חופי נורמנדי). אבל האמת היא, שהדמיון הזה מתעתע. סרטו של שפילברג עוסק הרי כולו בערכים של גבורה והקרבה ובתהילת הקרב, בעוד "גיבורי הדגל" חותר תחת המשמעות ההרואית שמייצר הדימוי הוויזואלי שבמרכזו. אגב כך בולט סיפורו של איירה הייז, שעל גורלו המר (הוא סבל ומת מאלכוהוליזם) קוננה "הבלדה על איירה הייז" שזכתה לביצועים מפי, בין היתר, ג'וני קאש ובוב דילן.

סרטו של איסטווד הוא גם ההפך הגמור מהסנטימנטליות הפטריוטית של "חולות איוו ג'ימה", שאלן דוואן ביים ב-1949 בכיכובו של ג'ון וויין, ואשר כלל חומר גלם אותנטי מהקרבות עצמם, ובו גם שחזרו שלושת גיבורי הדגל האמיתיים את הרגע שהנציח אותם במיתולוגיה המלחמתית האמריקנית. היותו היפוכה המוחלט של הקלאסיקה ההיא בולטת באופן שבו איסטווד מביים את הקרב על איוו ג'ימה (שכ-7000 חיילים אמריקנים קיפחו בו את חייהם): הוא ומי שמשמש לאחרונה כצלם הקבוע שלו, טום סטרן, רוקנו כמעט לגמרי את הצבע מהסצינות הללו למעט כתמי הדם האדומים, והתוצאה היא אפרוריות קודרת ורבת עוצמה.

מבצע נדיר בתולדות הקולנוע. "גיבורי הדגל"

על שהסרט עוסק, למעשה, בייצוגהּ של ההרואיות יכולה להעיד העובדה, שאיסטווד צילם את ההתרחשויות סביב הקרב פעמיים – בפעם השנייה מנקודת המבט היפנית, ב"מכתבים מאיוו ג'ימה" דובר היפנית (זוכה פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר), שיעלה כאן אף הוא בקרוב. אין זה אך בגדר מבצע נדיר בתולדות הקולנוע, אלא, כמדומה, חלק מהניסיון המרתק הזה לפרק את מושג הגבורה, ולעסוק במהותו – האמיתית והמפוברקת. היפנים, ממש כמו גיבורי הדגל בתצלום של רוזנטל, הם פה מהות מופשטת, נעדרת פנים ועצמיות.

וכך, אם יש פגמים ב"גיבורי הדגל" הרי הם טמונים באורכו המופרז מעט, ובעובדה שבעבור צופה ישראלי – סוגיות מעין אלה שעולות בו נדמות משומשות ומוכרות לעייפה. ואולי הדרך הנכונה לשפוט את הסרט היא להתייחס אליו כאל חלקה הראשון של יצירה שלמה אחת, שעוד מעט תיחשף כאן במלואה.