כך הפכה מנהיגת זכויות אדם בקונגו למנקה בת"א

כשחוצים את הגבול הסמוי המפריד בין מרכז תל-אביב לשכונותיה הדרומיות, הנוף האנושי משתנה. בעשור האחרון הפך האזור לגטו קוסמופוליטי, בו גרים אלה לצד אלה מהגרים מהפיליפינים, פועלים סינים ופליטים מקונגו, ליבריה, טוגו וסיירה-לאון. חבורות-חבורות, עומדים הגברים בבקרים ברחוב צ'לנוב, ממתינים שמישהו יעצור ויציע להם עבודה ליום אחד, אולי יותר. הנשים נשארות בבתים בדרך-כלל, או עובדות כמטפלות ומנקות. אחת מהן היא מארי-ז'וסה מוקייני קאנגה, מהנשים המפורסמות ביותר בקונגו, שנאלצה להימלט ממולדתה לפני כחמש שנים לאחר שהשלטונות הורו לחסלה. מציאות חייה החדשה בישראל הפכה אותה למטפלת בילדיהם של בני המעמד הבינוני בעיר אך בקרב הקהילה הקונגולזית בארץ, המונה כ-150 איש, אין אדם שלא שמע עליה.  

"סומנתי על-ידי השלטונות". מרי-ז'וסה בתל-אביב (צילום: "אמנסטי" ישראל)  

חייה החדשים של המורה מקינשאסה

סיפורה של מארי-ז'וסה (53) מתחיל בשנות החמישים, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. היא נולדה למשפחה נוצרית פרוטסטנטית בת שמונה נפשות, ובגיל צעיר התייתמה מאביה והועברה לבית דודתה לאחר שאימה חדלה לתפקד. "דודתי היתה אישה מסורתית, חסרת אמצעים או השכלה, אך למרות זאת, היא הדמות שהטמיעה בי את ההבנה שרק בעזרת לימודים אוכל לבנות את חיי", היא משחזרת. מרי-ז'וסה, לימים מנהיגת זכויות האדם הבולטת במדינתה, נשלחה ללמוד בבית ספר נוצרי לבנות. "שם נזרעה המחשבה הראשונה שלי על עצמאות ומנהיגות. מאז, המחשבה הזו מלווה אותי".  

בעידוד משפחתה הנערה הדעתנית נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת קינשאסה, בירת קונגו. "האמנתי שאהיה עורכת דין וחלמתי להיות שופטת, אבל החיים גלגלו אותי אחרת", היא מתארת. "בסיום לימודיי הכרתי את בעלי לעתיד,

התחתנו וילדתי את ילדינו. את החלום המשפטי זנחתי ומעולם לא המשכתי להתמחות כעורכת דין".  

במשך שנתיים שימשה מארי-ז'וסה כמה שהיא מגדירה מורה "רב-תחומית". "מערכת החינוך בקונגו שונה לחלוטין מהישראלית. לימדתי התעמלות, ספרות, גיאוגרפיה ומקצועות נוספים, ולאחר שנתיים קודמתי לתפקיד המנהלת. באותה תקופה הרגשתי שאני ממלאת את ייעודי כמישהי שמסייעת לאחרים להעצים את עצמם, ואהבתי את זה". אלא שהמצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה משפחתה הקטנה, אילצה אותם לעקור מביתה - ואז גם החלו חייה החדשים של המורה מקינשאסה.

"חייבות להילחם על הזכות לחופש"

"התקופה היתה שנות השמונים ונשיא המדינה היה ג'וזף מובוטו, שתפס את השלטון במדינה כחצי שנה לאחר קבלת העצמאות בשנת 1960", מארי-ז'וסה מספרת. "בהתחלה הוא שינה את שם המדינה לזאיר, ואז החל להנהיג 'סדרים חדשים' שהתאפיינו בדיכוי האופוזיציה ובשחיתות חסרת תקדים. המדינה היתה פצועה ושרר בה כאוס פוליטי", היא אומרת בכאב. "דיכוי שיטתי, התעללות בנשים, בורות ועוני רב היו נחלתם של רוב התושבים".

מארי-ז'וסה, שמאז לימודיה בבית הספר לבנות שמרה על קשר הדוק עם הכנסייה, החליטה להקדיש את חייה החדשים לקהילה. בתמיכת הכנסייה המקומית ובעזרתן של נשים נוספות אליהן חברה, היא ייסדה בשנת 1982 את ארגון "AFD" להעצמת נשים. "הנשים בקונגו הן האוכלוסיה שסובלת הכי הרבה - ובכל היבט אפשרי. מעבר לכך, כאישה היה לי קל יותר להוות עבורן מודל לחיקוי, ורציתי להוכיח להן שאפשר לחיות אחרת. שהן חייבות להילחם על זכויותיהן ועל החופש. על החופש", היא מתארת בהתרגשות.

"בהתחלה היו לא מעט בעיות, קשיים כלכליים וחבלי לידה מול העבודה בקהילה, אך המוניטין שצברתי סייע לי ליזום מסגרות נוספות שרובן פעלו בקרב נשים", היא משחזרת. "התחלנו בדברים קטנים. יצרנו פורומים, סמינרים והדרכות לנשות הקהילה. הראינו להן שהן יכולות להיות יעילות יותר, וכך להרוויח כסף ולשלם עבור השכלת ילדיהם. גם אם הן כבר לא יזכו לכוח הזה - לפחות שילדיהן יזכו בו. לימדנו אותם להשתמש בחקלאות בהיבטים כלכליים יותר. הראינו להם שאם יש להן מטע פאפאיה, מנגו, או קנה סוכר, הן יכולות להשתמש בפירות שנופלים על הקרקע להכנת מוצרים כמו סבון, שמפו או ריבות, ולמכור אותם בשוק.

"אט-אט רמת החיים עלתה בכל היבטיה: התזונה הפכה מגוונת יותר, ההגיינה השתפרה, תמותת התינוקות והמחלות פחתו בהדרגה. החיים נראו טוב יותר". 12 שנים מארי-ז'וסה פעלה בקהילות בקינשאסה וסביבותיה, ובהדרגה שילבה בפעילות גם תכנים חברתיים ופוליטיים. "התחלנו ללמד את הנשים על תכנון המשפחה, לדבר על אמצעי מניעה ולספר להם על מושגים כמו דמוקרטיה וזכויות", היא מספרת בהתלהבות, "אבל בדיעבד הפוליטיזיציה של הפעילות הולידה לא מעט אויבים".

כך הפכתי לאויבת המדינה

במהלך שנות השמונים והתשעים המסר של מארי-ז'וסה, הדוגל בשוויון זכויות, דמוקרטיה ומעמד שווה לנשים, הפך לכרטיס הביקור שלה - והיא שימשה כאחראית על הפעילויות ההומניטריות בארצה מטעם גופים רבים, בהם "ארגון העבודה הבינלאומי". "דו"ח שכתבתי על העצמת נשים כדרך למאבק בעוני זכה להכרה ופורסם על-ידי האו"ם, ובהמשך הפכתי לאחראית מטעם האו"ם על הפעילות ההומניטרית במרכז אפריקה. שיתפתי פעולה עם ארגונים רבים, כלכליים וחברתיים, והמסר שלי כבר היה ידוע בארצי.

"הבעיות החלו עם הכנסייה", היא נזכרת. "הם היו הגוף התומך לאורך כל הדרך, אך חלק מהמסרים שלנו היו מנוגדים לתפיסה הדתית. מצד שני, בגלל שסייענו בפתרון מצוקות כמו תמותת תינוקות או מחלות, קיבלנו רוב הזמן לגיטימציה". הבעיות, היא ממשיכה, רק החריפו בשל המציאות הפוליטית שהשתנתה בשנות

התשעים. באותה תקופה החלה האופוזיציה לפעול נגד הנשיא מובוטו, ובשנת 1994 רואנדה פלשה למדינה ובני שבט הטוטסי השתלטו על מזרחה. "המדינה היתה מחולקת לשניים עד שב-1997 הצליחו הטוטסי, בהנהגת לורן קבילה, להשתלט על הבירה".

- איך הפכת מפעילה מוערכת לאויבת?

"בפועל, המדינה נשלטה על ידי הרואנדים שהיו בעלי בריתו של קבילה. כל מי שניסה להרים את קולו נגד מדיניות הממשלה נרדף ונעצר. לא היתה זכות ביטוי, ההתעללות בנשים גברה, זכויות אדם הופרו באופן שיטתי בכל מקום והארגון שלי סומן על-ידי השלטונות. נעצרתי מספר פעמים לחקירה וכך גם שאר הפעילים, ולא פעם התפרצו חיילים לכינוסים שלנו והרסו את המקום. המאבק שניהלנו להשגת חירות הפך לאופוזיציה מאיימת".

עם הזמן גויסו חלק מהפעילים והפכו למרגלים לטובת השלטון, ובמקביל רבים מהם ירדו למחתרת או נטשו את הארגון. "בהדרגה הפעילות הפכה לבלתי אפשרית", מעידה מארי-ז'וסה. בשנת 2001, עם הירצחו של הנשיא קבילה, חייה השתנו לבלי הכר בפעם השלישית. "היינו קבוצה פציפיסטית לחלוטין", היא כמעט מתנצלת, "אך הרצח של קבילה הרעיד את המדינה והרדיפה הלכה והחריפה. ידענו שהשלטון סימן אותנו ולא יכולנו עוד להישאר בקונגו. רבים מאוד עזבו, ואני ביניהם, ובאותה שנה הגעתי לישראל".

"לא אפסיק לפעול למען אחיי"

חייה של מארי-ז'וסה אמנם ניצלו, אך למרות שלא אמרה זאת - נדמה כי היא מתחרטת על הסיום שהועיד לה הגורל. "למרות שאני מעריכה את חופש הביטוי, החירות האישית והביטחון, חיי בישראל קשים. איני זוכה לראות את פירות העבודה הרבה שהשקעתי בקונגו ולחיות עם בני עמי. למרות שהשלטון כאו דמוקרטי אני נתקלת באלימות ובהשפלה, אותם דברים שנגדם לחמתי בקונגו".

לפרנסתה היא משמשת בתל-אביב כמנקה ומטפלת בילדים, ובמקביל מתנדבת בסניף המקומי של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" ופועלת לקידום זכויות האדם במולדתה. מאז הגיעה לארץ כיהנה כנשיאת הקהילה הקונגולזית בישראל, אולם לפני מספר חודשים הצליחה להתאחד עם ילדיה והחליטה להתמקד במשפחתה. אך הדאגה לעם המיוסר שהותירה מאחור, היא אומרת, לא פסקה. "לא אפסיק לפעול למען אחיי הקונגולזים ועתידם", מארי-ז'וסה מכריזה. "מה שחשוב הוא לא אם אני זכיתי בחירות ובזכויות, אלא האם ילדיי, והדור הבא בקונגו, יזכו בהן".