סיפור שקשה לספר

זה סיפור שקשה לספר אותו. קשה למשוך אנשים לשמוע אותו.

זה קורה באפריקה, אבל כדי להגיע אליו צריך להיפרד מכל מה שמדהים ביבשת הזו.

הססגוניות של אפריקה, הקצב, להט החיים, הג'ונגלים, הנהרות, הצבעים - למרבה הצער, את כל אלה אנחנו מותירים מאחור ונכנסים בזהירות לחדר קטן בבית החולים "פאנזי" בבוקאבו שבמזרח קונגו. זה החדר של הפסיכולוגית שמטפלת בנשים שנאנסו. רק כאן הן מוכנות לדבר.

שהעולם ידע

הן יושבות על ספסל מעץ בתוך חדרים קטנים. המבט שלהן מושפל. הן אפילו לא זועקות את הסיפור שלהן. הן לוחשות. אני מגביר כמה שאפשר את עוצמת המיקרופון שמקליט אותן כי אני כמעט לא מצליח לשמוע. הפסיכולוגית מרגיעה אותן שאנחנו מישראל, שזו ארץ מאוד רחוקה ואין סיכוי שאף אחד בקונגו יסתכל בטלוויזיה שלה. הן לא רוצות שהסביבה תדע על האונס שלהן. הן היו רוצות שהעולם יידע. שמישהו, איכשהו, יעשה משהו. אבל חס וחלילה שהאנשים בכפר יידעו. כי בכפר לא תהיה הבנה ואמפטיה למצבן. להיפך. תהיה בושה. אות קלון. אנשים יצביעו עליהן ויזוזו הצידה. הרי אפילו הבעלים שלהן עזבו אותן מיד אחרי שנאנסו.

לא מדובר במקרה נדיר של קורבן אחד. במהלך מלחמת האזרחים האיומה שמתנהלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (זאיר לשעבר) נאנסו כבר מאות אלפי נשים. הסיפור מתחיל בד"כ באמצע הלילה כשהמיליציות של ה'אינטרהמווה', אותן מיליציות שביצעו את הטבח ברואנדה בשנת 1994, מתפרצות לבית. הם בדרך-כלל בוזזים את הבית, שורפים אותו ורוצחים את יתר בני המשפחה. אם הבעל היה מספיק זריז הוא נמלט על נפשו. את אישתו אונסים, אחד אחרי השני, לפעמים עשרה גברים. לאחר מכן הם לוקחים את האישה בכוח יחד איתם, נותנים לה לסחוב ציוד שלהם ומתרחקים ליערות. לפעמים הולכים שלושה ימים בלי הפסקה. ביער היא משמשת שיפחת מין שלהם כמה ימים, שבועות או חודשים. אם יש לה מזל היא מנצלת שעת כושר שבה החיילים שחטפו אותה השתכרו והתמוטטו לכמה שעות ואז היא רצה ביערות עד שמגיעה לאיזה כפר שמוכן לתת לה מחסה זמני.

היא רוצה לחזור הביתה. לבית שיחבק ויעזור לה להשתקם, אלא שאז רק מתחיל פרק חיים חדש של סבל ותיסכול. מתברר שהבעל שלה לא רוצה יותר לראות אותה. כי זו בושה בשבילו. כי כנראה היא נידבקה במחלות. עד שתגיע למירפאה, אם בכלל, היא תסתכל בדאגה על כפות הידיים והרגליים שלה. כשראיתי את זה לראשונה לא הבנתי. אחר-כך הסבירו לי שעור כפות הידיים מזדקן בצורה לא נורמלית. נערה בת 16 מושיטה קדימה כפות ידיים מקומטות כמו של בת 70. היא פוחדת שזה סימן שנדבקה מאיידס. אני לא מכיר את הסימפטום הזה, אבל כאן מאמינים בו, וגרוע מכך, הוא במיקרים רבים מוכיח את עצמו.

אחרי כמה חודשים יוצאות מהיערות נשים נוספות. המיליציות החזיקו אותן בשבי מספר חודשים שלאחריו הן לא יכולות עוד לבצע הפלה. הן מתייסרות מהמחשבה שהעובר בביטנן הוא למעשה זרע של השטן. איזה סיכוי יהיה לילד כזה? ילד שנולד מאונס. כולם יידעו ויסמנו אותו. הילד לא יידע כלום על אבא שלו מלבד שהוא אנס ורוצח. ובאמא לא ממש יתמכו, כי הסביבה תנדה אותה.

סיפור ללא גיבור

מכל כדור הארץ אין מקום נורא יותר כרגע מאשר מזרח קונגו. בפרק של שש שנים של מלחמה נהרגו שם קרוב לארבעה מליון בני אדם. הנתון הזה הוא כל-כך מבעית באופן שתופעת הנשים שנאנסו הופך לשולי. אם בחרתי לעצמי את המקצוע של עתונאי ואני משתדל לספר את מה שניראה לי כסיפורים שהכי חשוב שהעולם ישמע, אז בוקאבו שבמזרח קונגו הוא מקום ששנים אני נשבע לעצמי שאגיע אליו.

רק שכעת, כשהגעתי וצילמתי, אני מתוסכל לגמרי מהמחשבה שאולי בכלל אי אפשר לשמוע סיפור כזה. הכל כאן יותר מדי. כלומר, שש נשים שנאנסו וחייהם התרסקו זו טרגדיה. 30 נאנסות זה טירוף. מאות אלפים זה כבר משהו שאי אפשר לתפוס. אי אפשר לעכל. אי אפשר להתחבר לזה.

אי אפשר גם לתפוס את סידרת הזוועות שמתלווה לאונס הזה. אני נכנס לאולם ענק בבית החולים עם עשרות מיטות שעליהן נשים שמחוברות לאינפוזיה. מעליהן כילות נגד יתושים. כל אחת מהנשים תעבור ניתוח כדי לשחזר את אברי המין שהושחתו בחניתות על-ידי האנסים. אני שומע את העדויות בסווהילית ואחר-כך את התרגום שמתרגמים לי לצרפתית. אני חושב שאולי לא הבנתי את התרגום, אבל אז מסביר לי מישהו בצורה ברורה יותר ואני מבין. מבין אבל לא קולט. מתחיל לקבל סחרחורת. אני רוצה לעצור. ללכת לדשא בחוץ. לשתות מים.

אומרים לנו שכבר כמעט ולא מגיעים לכאן עיתונאים. כשהייתי בארץ זה רק דירבן אותי להגיע לכאן.

זה נשמע נורא אבל כעת אני מבין את השיקול שלהם. אם אני בקושי מצליח לשמוע ולצלם את העדויות למה שצופים בבית יצליחו לשרוד את זה?

זאת לא כתבה "טלוויזיונית". אין כאן גיבור או גיבורה. אין כאן סיפור מהמם של מישהי שהתרוממה והפכה לדוגמנית-על שמנצלת את מעמדה לקידום הנושא. אין כאן קורבן שהפכה לנושאת דגל המאבק של אותן נשים והיא סוחפת אחריה המונים. כולן שקטות. עצורות. בוכות בשקט. טראומטיות ללא שום מושג מה מכאן והלאה.

עזוב אותך, זה אפריקה

הכי מתסכל זה להיזכר במה שאמרו לי אנשים, חלקם גם חברים, לפני שבאתי הנה: עזוב אותך, זה אפריקה. אונס ורצח זה חלק מהענין שם. חלק מהתרבות. זה לא ממש סיפור מה שאתה הולך לעשות שם.

קשה להסביר כמה הסטיגמה הזו מנותקת מהמציאות. כמה היא לא הוגנת. איך אנשים נורמלים, בדיוק כמונו, נפלו יום אחד לתוך התופת הזו ואין שום גורם, מקונגו או מחוצה לה, שיכול או מסוגל או באמת רוצה לשנות. קשה להסביר שהטראומה של אונס של מישהי בבוקאבו היא בדיוק כמו של מישהי שנאנסה בתל-אביב.

אני בכוונה מנסה למצוא בסידרת הכתבות שלנו מקונגו דמויות שהן "נורמליות" לעיניים מערביות. לסיפור הטבח ברואנדה

שהופיע בחלקה הראשון של הכתבה ששודר לפני שלושה שבועות, טבח שהשפיע מאוחר יותר על המציאות בקונגו והאיץ את הטרגדיה שלה, בחרתי בברנרד, חבר, מוזיקאי, שמתלבש כמונו, רוקד כמונו, רגיש כמונו, מזועזע כמונו ולא פחות חשוב לצורך העניין, כריזמטי ובעל יכולת אקספרסיבית מרשימה. כשהוא סיפר איך רצחו את אישתו ואיך הוא היה צריך לשלם לרוצחים כסף על השימוש ברובים כדי שיהרגו אותה בכדורים ולא בסכינים ומצ'טות, אנשים בארץ בכו יחד איתו. לסיפור שלו אפשר להתחבר. אבל גם כאן, אם מכפילים את הסיפור הזה במאות אלפים כבר יש בלוק בראש. משהו נחסם. אין יכולת אמיתית לתפוס.