אפילו המחירים נהיו זוגיים יותר אתמול
כן, יש גם גברים שעושים שופינג כשהם עצובים, ונחרדתי לראות שחוץ מהדוכנים של יום האהבה בכל פינה והזוגות הנמרחים בכל מקום, גם בחנויות אי אפשר לברוח מוולנטיינ'ס דיי. להיות סינגל ביום של זוגות. סיפור לא לגמרי בדיוני
ולנטיינ'ס. יום של אהבה לזוגות ויום של בדידות מוגזמת לאחרים, וגם אני ביניהם, מנסה להעביר את היום הנורא הזה.
מסביב הכל נראה זוגי יותר. יצאתי לסיבוב שופינג בקניון. כן, יש גם גברים שעושים שופינג כשהם עצובים, ונחרדתי לראות שחוץ מהדוכנים של יום האהבה בכל פינה והזוגות הנמרחים בכל מקום אפילו המחירים בחנויות נהיו זוגיים יותר - שני ג'ינסים נחו זה על גבי זה במחיר מוזל של 246 שקל בלבד. זוג נעליים במחיר מצחיק של 88 שקל ,אבל אותי זה לא מצחיק.
הבטן שלי מזכירה לי שלא אכלתי מהבוקר. הרגליים שלי מסכימות איתה ומתחילות לצעוד לכיוון המקדונלד'ס. אני נעמד ליד הקופה, ועד שהקופאית עם החצ'קונים תתפנה אליי אני סוקר את השקפים, מנסה להחליט מה להזמין. אלא שפוסטר ענק של בחור עם זקנקן ובלונדינית חתיכה גונב את תשומת לבי ומכריז על מבצע לרגל יום אהבה - "קנו ארוחה וקבלו את השנייה חינם!".
"סליחה אתם מוכרים גם לבודדים?"
"סליחה אתם מוכרים גם לבודדים, או רק לזוגות?" שאלתי את המוכרת, שלא כל כך הבינה את ההומור שלי והציעה לי את המבצע החדש של ארוחה זוגית. "אני מתנצל, באתי לבד. השארתי את אשתי בבית עם הילד. אז תביאי בבקשה ארוחה רגילה".
"אני יכולה לארוז לך אדוני את הארוחה השנייה לאשתך, ויש לנו גם ארוחות ילדים לילד. למה שיישאר רעב?"
אני שם לב שהקופאית המחוצ'קנת כנראה לא הבינה את ההומור שלי ומקרב את פניי אליה, אני כמעט יכול לראות הלבן שבתוך החצ'קונים שלה, ואומר בקול מיואש: "צחקתי, אם לא הבנת, אני לא נשוי, אין לי ילד, ואפילו חברה אין לי. כן, אני לבד, וגם לנו הבודדים מותר לאכול מקדונלד'ס, את יודעת".
"אולי אם תקנה ארוחה זוגית תמצא לך מישהי ואז לא תהיה לבד. אם הייתי בהפסקה עכשיו הייתי שמחה לאכול איתך", היא מציעה.
"תודה על העידוד. בכל זאת הייתי רוצה ארוחת רגילה, ושההמבורגר יהיה עם הרבה בצל. את יודעת מה? תביאי לי גם סלט טונה וטבעות בצל. לפחות אין מי שיגיד לי שזה עושה ריח מסריח בפה".
אני מרחם על עצמי ומרגיש כל כך פתטי. לאן הגעתי, שאפילו הקופאית המחוצ'קנת מוכנה לעשות לי טובה ולאכול איתי ארוחה זוגית של יום האהבה, וגם זה רק אם היא היתה בהפסקה.
אני לוקח את המגש שלי, מבקש תוספת רטבים, אבל לפני שאני זז אני קולט בזווית העין בתוך המטבח פוסטר שכתוב בו באדום על גבי לבן מבצע לקופאיות: "מי שתמכור הכי הרבה ארוחות זוגיות תקבל בונוס כספי של 600 שקל".
אני מעביר את מבטי לקופאית, שעסוקה במכירת ארוחה זוגית לגבר ואשה בגיל העמידה שמבקשים גם גלידה שוקו וניל ומצחקקים יחדיו כמו זוג מאוהב. והיא רואה שאני מסתכל עליה היא מאחלת לי בתיאבון ומחייכת חיוך מאולץ.
כבר הלך לי התיאבון, וכשהסתכלתי על כל מה שהזמנתי אמרתי לעצמי שאם אני אוכל את כל זה, יזדמן לי להכיר בחורות רק בחנויות של מידות גדולות, או בכנסים של שומרי משקל. לקחתי שני ביסים מההמבורגר, שלוק מהקולה והמשכתי בדרכי.
* * *
"נדבוש, אני חייבת לנסוע לשינקין להחליף את החולצה שמיכל קנתה לי, היא פשוט מזעזעת. בדרך כלל למיכל יש טעם משובח".
היא מושכת את ידו של הבחור המתולתל שאיתה, פותחת לו את הדלת של החיפושית הוורודה שלה, מושיבה אותו בכסא שליד הנהג ושועטת ברחובות תל אביב לכיוון שינקין. שערה השטיני מתבדר ברוח מחלון הצד של החיפושית ועיני השקד שלה מרוכזות במכונית שנוסעת לפניה באיטיות מרגיזה.
"נועה, אף פעם לא תשתני", אומר המתולתל בחיוך. "את לא שואלת, את מחליטה. לפחות תעשי כאילו אכפת לך. אולי יש לי משהו לעשות? אולי קבעתי עם מישהו?"
"די, תפסיק עם הפוזות האלה, אתה יודע שאם אתה היית מבקש ממני הייתי מבטלת הכל ובאה איתך, נכון פשוש?"
"יש לך מזל שאני חולה עלייך", הוא אומר.
"נדבי אתה תראה, בסוף לא תהיה לי ברירה ואנחנו נתחתן. אתה יודע, רק בשביל להביא ילדים. אבל תיזהר להביא את החברים ההומואים שלך הביתה".
"תאמיני לי שאם לא הייתי כזה, את הבחורה היחידה שהייתי מתחתן איתה", אומר נדב.
"זה הדבר הכי מחמיא שאי פעם שמעתי מגבר. אז סיכמנו שאם עד גיל 38 אני לא מוצאת אף אחד אנחנו מתחתנים. סגור?"
"סגור, בתנאי שאילן גר איתנו", הוא מוסיף ושניהם צוחקים צחוק מתגלגל.
* * *
אני נוסע למרכז תל אביב. לאחר חיפוש ארוך חונה על המדרכה ביוחנן הסנדלר משאיר פתק על החלון, "כבר חוזר", עם דו"ח ישן, מקווה שזה יעזור ולא יגררו אותי. אני צועד עם עוד המון אנשים, מביט בחלונות הראווה, רואה חולצה ורודה ולידה המחיר 91 שקל. יש! אני אומר לעצמי, לכאן לא הגיעו כל שוחרי הזוגיות הנוראיים מהקניון.
אני נכנס לפיצריה בפינה שואל את המוכר שלבוש ברישול, כולו מלא קמח, "תגיד לי, שק קמח, יש לכם ארוחות זוגיות?"
"ארוחות זוגיות?" הוא שואל אותי בפליאה. "יש סלייסים, חביבי. תקנה שניים זה יהיה זוגי, תקנה ארבעה תעשה אורגיה. קדימה, עם פטריות רצית?"
"אתה הבן אדם הראשון שאני אוהב היום, אתה יודע?" אני אומר למוכר המקומח.
"מצטער חביבי, אני לא בקטע אחי", הוא עונה ומגיש לי את הפיצה. אני מחייך לעצמי וממשיך בטיול. "כוס אמק", אני מקלל את העגבניה שנחתה לי על החולצה הלבנה. איך תמיד אני מצליח להתלכלך, אני צריך להסתובב עם סינר, אני אומר לעצמי, כשלפתע אני פוגש את נדב.
הוא קופץ עליי בחיבוקים. "גילי אחי, איפה אתה, שנים לא ראיתי אותך, מאז הטירונות שנפלתי על רפואי. תגיד, המשכת ביחידה?"
"כן, בטח, עד הסוף המר", אמרתי וצחקנו שנינו, מעבירים חוויות מהטירונות. "תגיד אתה יוצא עוד עם ההיא, איך קראו לה, היה לה שם מצחיק כזה, אהה, שמעונה?"
"אל תשאל, תפסתי את שמעונה בוגדת בי אחרי שש שנים. אתה יודע מה זה, נשבר לי הלב, אבל בזכות זה גיליתי משהו על עצמי".
"ככה זה, כל החיים אנחנו מגלים דברים על עצמנו".
"כן, רק שאצלי זה משהו עמוק יותר. גיליתי שאני אוהב גברים".
שקט, פתאום הרגשתי איך כל שינקין נעמד דום, כמו בצפירה ביום הזיכרון. לא ידעתי מה להגיד.
"אתה צוחק עליי". נדב הגבר, המגיסט, שלא היה מוכן לעזוב את היחידה ורק על אלונקה הכריחו אותו לצאת בגלל שברים דרגה ארבע ,הומו?
"גילי, אני לא צוחק, יש לי חבר, סיימון, אני חייב שתכיר אותו".
השקט של מקודם היה רועש לעומת השקט של עכשיו. נדמה לי שהוא יכול לשמוע את הרעש של הגרון שלי בולע גוש רוק.
"זה בסדר, כולם בהלם בהתחלה. אבל אתה יודע, אני אותו בן אדם, רק אוהב דברים אחרים", אמר וחיבק אותי, ראשו המתולתל מתקרב לראשי. בהתחלה נרתעתי, מחיבוק של חברים זה יכול להיות חיבוק של אתם יודעים, של הומו. ואם אנשים יודעים שהוא כזה, אולי יחשבו שגם אני. אני מסיט את המחשבות הטיפשיות והפרימיטיביות מהראש שלי ומחבק אותו כמו חברים שעברו הרבה ביחד וישנו מיטה ליד מיטה התקלחו ביחד וסיפרו הכל אחד לשני.
מולנו עוברת שירה, ידידה שלי. נדב מרפה מחיבוקו, והיא מביטה בי במבט שואל.
"מה קורה שירה?" אני שואל אותה.
"סתם, מטיילים. אתה לבד?"
"יותר מתמיד", אני עונה.
"אז יאללה, בוא נעשה קניות", היא אומרת. "יאללה אחי, תהיה בקשר", אני אומר לנדב. "תגיד, אתה עם אותו טלפון?"
"כן, אותו מספר. רגע, אני רוצה להכיר לך ידידה שלי, היא נכנסה רגע להחליף חולצה. אתה חייב להכיר אותה, היא מדהימה", אומר נדב.
אני נעמד רגע, מתלבט. שירה מביטה בי במבט של "אתה בא או לא?"
"תכיר לי אותה בפעם אחרת. אני ארים לך טלפון ונקבע להיפגש. יאללה ביי".
"ביי גבר אוהב אותך ותהיה בקשר, אתה חייב להכיר את אילן".
שירה ואני עוזבים את המקום וממשיכים בדרך.
"תארי לך שהיום יום האהבה, וזו שנועדה לי בדיוק נמצאת עכשיו עם ידיד שלה או ידידה, בודדה בדיוק כמוני, מרגישה לבד ברחוב מלא אנשים, קונה לה איזו חולצה כדי שתרגיש יותר טוב וחושבת עליי", אני אומר לשירה.
"איך היא נראת לדעתך?" שירה זורמת עם הדימיונות שלי.
"שיער שטיני, עיני שקד חומות, רזה, את יודעת, כמו שאני אוהב. עם חוש הומור, ביטחון עצמי, אהה, וחיפושית ורודה שהיא קנתה!"
* * *
"נדב, בוא נלך, לא מצאתי כלום, נבוא פעם אחרת. נמאס לי מהיום הנורא הזה. איזה יום מדכא".
"אל תדאגי, בסוף הוא יבוא", הוא קובע באופטימיות.
"נו, שיבוא כבר. בוא כבר, אתה שומע?" היא צועקת צעקה שמעמידה את כולם מסביבה דום, אפילו את נדב, שמתאושש ראשון, עוטף אותה אליו בחיבוק וצוחק, "את דפוקה, תאמיני לי".
* * *
"שירה, תגידי, שמעת צעקה?" אני שואל את שירה, שעסוקה בקריצה לבחור שרירי שעבר ממולה. "לא שמעתי כלום, תראה איזה חתיך".
"נשבע לך ששמעתי צעקה, מישהי צעקה 'בוא כבר, אתה שומע?'"
אתם יודעים מה? נראה שאני סובל מתסמונת יום האהבה. ברצינות, יש מחלה, כזו מחלת הלבד, נדבקים במיוחד ביום הזה. אני מקווה שנזהרתם.
מה, גם אתם לא שמעתם?
האימייל של גיל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
