תערוכה קטנה-גדולה

"לפני שנה הרגשתי שמחקו אותי מהמפה וכשהתחלתי לעבוד על התערוכה התחלתי את החיים מחדש". אומרת ציפורה רונן, ציירת ילידת מקסיקו, שתערוכת ציורים שלה תוצג השבת (3.3) ב-12:00, בגלריה 5 בכפר מלל בהוד השרון. "חליתי בסרטן והרגשתי שכל העולם נעצר לי. הודות לבת שלי אני חיה, היא הכניסה לי תקווה בכוח כשאמרה 'את תחלימי ואת הולכת להציג שוב את הציורים שלך'. אי אפשר להגיד שיצאתי מהמחלה, אבל אני כבר מסוגלת ליצור. מדובר בתערוכה קטנה במקום שלכאורה אינו משמעותי, אבל היא מסמלת עבורי דבר מאוד גדול: להוריד מעלי את המחלה ולקחת על עצמי אתגרים. זה דבר מדהים".

אני מסוגלת ליצור. מתוך התערוכה

רונן מציירת באקריליק בשיטת הצבעים העזים המקסיקנית, ויצירותיה המוצגות בתערוכה נוצרו בעיקר על נייר האמאטה, שהוא נייר עץ מקסיקני דק העשוי בעבודת יד. "ציור על נייר האמאטה, שהוא חומר אצילי, היה תמיד אתגר מבחינתי. רק לאחרונה לאחר עשורים של יצירה, הרגשתי מספיק אמיצה כדי להתמודד מול חומר זה ולהתבטא דרכו. בעבודה על נייר זה אני חשה כמי שסגרה מעגל בהיותי אחת שגיבשה נוסטלגיה כה עזה לצבעים של מקסיקו, נוסטלגיה שהתעוררה בי בזכות מורשתו של האמן רופינו טטמאיו ששימשה לי מקור של השראה. אמן נוסף שהשפיע על עבודותי המוצגות בתערוכה הוא האמן השוויצרי פול קלי, שכתב בין השאר 'אני אחוז צבע ותמיד אהיה', הנותן משמעות למשפט 'הצבע ואני חד הם'. התמונות שלי הן קומבינציה של השפעות שספגתי משני אמנים אלה".

רונן למדה באקדמיה לאמנות SAN CARLOS במקסיקו סיטי, מקום בו צמחו רבים מציירי הקיר המקסיקנים הגדולים

ביותר, כך שהשפעתם ניכרה מאוד על הקריירה המקצועית שלה. בתחילת שנות ה-50 עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ מגידו. כאן היא התנסתה בטכניקות ציור נוספות, והשילוב ביניהן הביאו אותה לפיתוח סגנון ייחודי. רונן הציגה את עבודותיה בתערוכות רבות בישראל, ארה"ב ובמקסיקו. תערוכה ספציפית זו הוצגה במקסיקו ב-Museo de la Ciudad Mexico City ובמוזיאונים נוספים במקסיקו, מאימי, ניו-יורק ותל-אביב. ציוריה מוצגים גם במלונות יוקרה בפוארטו ויארטה ובקנקון.

"האווירה המיסטית הסובבת כל דבר במקסיקו חודרת את עורו של כל ילד מקסיקני. אני ילדה מקסיקנית שספגה את האווירה הזאת בכל נקבובית שבעורי, והיא השפיעה על התפיסה שלי בכל הקשור לצבע או צורה, אור וצל ועיצבה למעשה את חיי המקצועיים. הורי היגרו מפולין למקסיקו, ולמרות שהם לקחו אותנו לתערוכות ואפילו פגשנו פעמים רבות את דייגו ריברה ופרידה קאלו, תמיד היה לי ריב עם איתם בעניין הציור. הם לא הבינו בשביל מה זה טוב. לכן למדתי באוניברסיטה גם פסיכולוגיה, אבל ציור זה פרקטיקה בעיני, לא לימודים. אחרי שבעלי נפטר, הרגשתי שהדבקות שלי בציור מסייעת לי להמשיך הלאה. ציור עוזר לי לכל דבר זה מה שהציל אותי מכל הצרות שלי וזה המסר שלי לכל האנשים: שבזמנים קשים, צריך רזרבה כדי להמשיך את החיים. זה לא מוחק את הצרות אבל מרכך אותם".