סנוב, להתעמלל כבר אמרת?

בנעורי הירושלמיים, היה העולם מלא אויבים: דתיים (כי הם התנכלו לנו ואף הטילו עלינו פולסא דה נורא), קיבוצניקים ואוהדי הפועל (הם היו קומוניסטים) והגרועים מכולם – חיפאים. עם אלה היה לנו חשבון של ממש, שכן במשפחת בן יהודה נהוג היה לדרג את ערי ארצנו לפי גודל הרחוב שהן קראו על שם מחייה השפה. תל אביב הובילה וניהלה קרב צמוד עם ירושלים שנתנה לאליעזר בן יהודה צלע במשולש (בסופו של דבר ירושלים ניצחה, כשהרחוב הסתמי הפך למדרחוב), ואילו חיפה הסוררת החציפה וזיכתה אותנו ברחוב עקלתוני וזניח ועוד חד סטרי. "תזכרו מה שאני אומרת לכם", אמרה אמא שלי, "זה בגלל שהם קומוניסטים. אני יודעת. טיפת כבוד אין להם לשפה. פרולטריון!".

היו דרכים רבות לחטוא ולפסול את עצמך לדורי דורות כשגדלתי, ואין ספק שקומוניזם וחיבה יתרה ללע"ז היו שתיים מהנוראות שבהן. "הצלחנו להוציא אותם מהגולה", קוננה סבתא שלי על החיפאים כפויי הטובה האלה, "אבל לא את הגולה מהם. כל היום יאכלו קאשה וגפילטע פיש ועוד מאכלים איומים שאפילו שמות בעברית אין להם, ואת בן יהודה, האיש שנתן להם שפה לבנות בהם את ארצם, לא יזכרו כמו שצריך".

א-פרופו מאכלים שאין להם שמות בעברית – נעמי שמר פעם אמרה לי שכל שפה ממציאה מילים רק למה שהיא צריכה, ושבכל שפה נותרים חורים, כלומר ערכים שאותם אפשר לומר רק בלע"ז, משום שלעם הדובר את השפה המחוררת אין צורך בהם. "כמו מה אצלנו?", שאלתי אותה.

"טאקט", השיבה שמר.

מי נועל תופליים?

אליעזר בן יהודה חידש הרבה מילים. הטענה המשפחתית הרווחת היא שבנו, איתמר בן אב"י, חידש יותר, אלא שהוא ייחס אותן במילון לאביו, מפאת הכבוד הרב שרחש לו. ייתכן, ומכל מקום שפה אינה תחרות. כשהתעוררה מדי עשור הסערונת זוטא הלשונית, שבה טענו מוקירי זכרו של ביאליק שהוא תרם לחידוש השפה לא פחות מבן יהודה, הייתה דולה, בתו של אליעזר בן יהודה, אומרת ש"זה ודאי נכון, אם כי כשאנחנו גדלנו בירושלים, לא זכור לי שהיה ילד אחד שיכול היה לשחק איתנו בעברית".

עם מותו של בן אב"י ניטלה מאיתנו הנבואה וניתנה לאקדמיה ללשון העברית, ואנו, משפחת בן יהודה, נותרנו כשבצרורנו הנקוב מילים אחדות שחודשו ולא נקלטו, ולצידן מספר זעום של חידושים גלמודים מבית היוצר שלנו, שאיש לא שת לבו אליהם ממילא, אם כי לדעתנו היו מבריקים כתרי"ג שמשות.

וכך גדלתי כילד מוזר מעט הנועל תופליים (נעלי בית), נוסע בציבורית (אוטובוס), מדיח כלים במשיכלה (כיור), לובש לסוטות וזרודות (סודרים קרדיגנים), מסביר לכל העולם שהמילה הבן יהודאית לטלפון אינה שח-רחוק כי אם קולחוט, יושב אחר הצהריים עם סבתא שלו על הדקה (מרפסת), מייחל ליום שבו יהיה לו חשבון בבית השולחנות (בנק) ובעיקר, בעיקר נזהר שלא יתפסו אותו משחק במדלקים (גפרורים).

רינה, דודה שלי, חידשה מילים משלה: ז'קט היה יעקובית, לשחק ברידג' היה להתגשר, טלוויזיה הייתה צלנוע ודיאטה זכתה לשם המשובב "תבריט" – מעין הלחמה של תפריט ובריאות. המילים לא כל כך נקלטו בקרב הקומוניסטים (גם הקפיטליסטים, יש לציין, נהגו בהן שוויון נפש מקומם), אבל אנחנו שמחנו בהן מאוד.

פלסתרון או איטלולית?

ואז, אל תוך עולמנו רדוף הקומוניסטים, החרדים והחיפאים כפויי הטובה, פרצה בשנת תש"ן שנת הלשון העברית. כולנו הרגשנו מרומים: אחרי שנים של קיטורים בנוסח "איך נותנים לגולדה מאיר שטר ולאליעזר בן יהודה לא?" ("איך בכלל ייתנו לאישה עם קרסוליים כל כך עבים להיות ראש ממשלה?!", התחלחלה סבתא שלי), פתאום הנחית עלינו משרד החינוך את הכבוד הזה, ואף זימן כמה מאיתנו להדליק משואות.

כבר כמעט ושכנענו את עצמנו שהנה יקבלו את קומץ חידושי השפה המאוחרים שלנו למילון. אפס, כי האקדמיה הבהירה ששפה, לא רק שאינה תחרות, היא גם אינה משחק. אם יש משהו ששנוא על חברי האקדמיה אפילו יותר מהנדנוד הקבוע של "איך מוסד שאמון על השפה העברית נקרא 'אקדמיה'?", זה שמנסים לחדש להם מילים מתחת האף, ועושים את זה על סמך הברקות לשוניות ומשחקי מילים ולא על סמך היקשים ארמיים ושורשים אכדיים המוכרים אך ורק להם.

כך למשל נדחו על ידי האקדמיה המילים "תקליטור", "מיקרוגל" ו"דבוראי", שאמנם נתקבלו על ידי העם ועל ידי דוברי השפה העברית באהבה, אבל זה הרי רק מוכיח שיש להחליף את העם לאלתר. וכך גם, ביושבי במערכת תכנית החג של הערוץ הראשון לכבוד שנת הלשון העברית, על תקן הקישוט המשפחתי ההולם, ראיתי במו עיני איך האקדמיה ללשון שנאנסה על ידי רשות השידור לפרוש את חסותה על תחרות ארצית לחידוש מילה עברית ל"קריקטורה", דוחה את ההצעה המרהיבה והמשובחת ביותר ("פלסתרון") ומבכרת על פניה מילה זוועתית למשעי ("איטלולית").

סותם חור בשפה

נער הייתי וגם זקנתי. ממרום מ"ה שנותי נהיר לי שיש דברים רבים שסבי הגדול, אליעזר בן יהודה, עשה, ושאני לעולם לא אוכל לחקות: אין לי כוונה, למשל, להינשא לשתי אחיות; אני מקווה שלא ייצא לי לשבת בכלא הטורקי; גם לא נראה לי שבקרוב אכרות שני שליש מקמיצת ידי כדי לחמוק משירות צבאי (למרות שנראה לי שאחרי פירסינג זו בטח תהיה האופנה הלוהטת הבאה בתיכוני רמת השרון). נראה שגם חידושי מילים גדולים עלי בכמה וכמה מספרים. ובכל זאת, מילה אחת יצא לי לחדש.

כמו כל דבר טוב ואמיתי, זה נבע מהלב, ממצוקותיו, ממשברי החיים ובעיקר מן הצורך להגדיר לעצמי את העצב הקיומי בו אני שרוי. לא תמיד אני שרוי בעצב הזה – רק בתשעים הדקות היומיות שאני מבלה בהולמס פלייס, סניף עזריאלי. כן, אני עושה כושר מדי יום וכמו כל אדם בר דעת אני שונא את זה מעומק לבבי. זה מאמלל אותי. אשר על כן חידשתי מילה: אני לא הולך להתעמל, אלא הולך להתעמלל. זה לא רק שהפועל הזה מדויק יותר; לטעמי, ובהמשך לשיחה שאני מנהל כל העת בראשי עם נעמי שמר שחסרה לי כל כך, הפועל הזה סותם עוד חור בשפה.

אז עם כל הכבוד לאקדמיה, להטיות השומריות ולשפות השמיות – אזרחי ישראל, הריני פונה אליכם בתחילתו של אביב תשס"ז מעל לראשי כל המומחים, השרים והפריצים הנוגעים בדבר: אנא, אמצו את הפועל הדך והצנוע שאני, הקטון באלפי מנשה חידשתי. במיוחד אתם שם, בהולמס פלייס סניף חיפה. אם תאמצו אותו, אני אסלח לכם על הרחוב הצ'וקו שנתתם לאבא של סבא שלי.  

• ספרו של גיל חובב, "סוכריות מהשמיים", רואה אור בימים אלה בהוצאת מודן וקרפד