להגיד "אני אוהב אותך" ולהישאר בחיים
למרות אינטרקציות לא מעטות עם נשים, מעטות היו הפעמים בהן אמרתי למישהי את המשפט הזה, ועוד בעברית. הוא תמיד נראה לי משהו גדול מדי, מחייב, כמו שבועת נישואים קתולית, או קסם רב עוצמה שאסור להשתמש בו מבלי שממש בטוחים באמיתותו
אני חייב להתוודות, גם לי יש בעיה עם המשפט הזה. למרות גילי המתעקש רק לגדול ולמרות אינטרקציות לא מעטות עם נשים, מעטות היו הפעמים בהן אמרתי למישהי "אני אוהב אותך". אולי זה קצת מוגזם לומר מעטות - המילה "נדירות" תתאים פה יותר.
המשפט הזה נראה לי תמיד משהו גדול, מחייב. במשך רוב שנות חיי ראיתי בו מין שבועת נישואים קתולית כזאת, או משפט קסם רב עוצמה שאסור להשתמש בו מבלי שממש בטוחים באמיתותו. וכמי שכל שקר גורם לו יסורי מצפון מעצבנים, גם כשלמדתי לשקר התקשיתי להעלות את צירוף המילים הזה על דל שפתי מבלי שאהיה בטוח שיש מאחוריהן רגש הולם.
עד לפני כמה שנים היה המשפט הזה כמעט לחלוטין מחוץ ללכסיקון שלי. חששתי שהוא עלול להלחיץ בחורות, במקרה הטוב, או, במקרה הגרוע - לעורר בהן ציפיות שיגרמו להן להלחיץ אותי. בשלב ההוא של חיי נהגתי לפי הכלל הידוע של טייסים, "אם יש ספק - אין ספק", וכשלא הייתי בטוח ברגשותיי – כפי שהיה ב-99 אחוזים מהמקרים – העדפתי להימנע מלאמר "אני אוהב", כדי שלא ליצור תקוות שווא.
כמו נוהג החיבוקים והנישוקים על הלחי
עם השינויים שעברתי בשנים האחרונות השתנה גם במעט יחסי לאמירת אותו משפט. יותר ויותר נחשפתי לאנשים שהשתמשו בו בחופשיות יתרה, לאו דווקא כלפי בת זוג, אלא כלפי חברים וחברות, ידידים וידידות. הקלילות הזאת שיחררה אצלי במידה מסוימת את הטאבו, ממש כשם שנוהג החיבוקים והנישוקים על הלחי בתוספת חיוך של טקס פרסי האוסקר, שגם הוא היה זר לי עד לפני מספר שנים, איפשר לי דרך ביטוי חדשה של הבעת חיבה.
בנוסף השתנתה התפיסה שלי לגבי כל מה שקשור לאחריות על רגשותיהם של אחרים. הבנתי שאם אני אומר למישהי "אני אוהב אותך" – גם אם אני לא בטוח במאה אחוז – אין פירוש הדבר מחויבות נצחית, או חוזה שהפרתו היא עילה לתביעת נזיקין.
זה לא שהתחלתי לפזר את ה"אני אוהב אותך" לכל מי שנכנסה לטווח השמיעה שלי. קל זה אף פעם לא היה.
אני חושב שגפנית היתה הראשונה שזכתה לשמוע את המשפט הזה מפי, לפחות בעשור האחרון. טוב, לא בדיוק את המשפט הזה. בלהט של תשוקה וסחרור רגשות כמוהו לא חשתי כבר שנים ארוכות עד לאותו רגע, לחשתי לה במיטה "אני חושב שאני אוהב אותך". גפנית לא הגיבה ללחישתי, מה שגרם לי לחשוד שכמו באותו פרק של סיינפלד, היא נלחשה לאוזן הלא שומעת שלה. אבל למחרת בבוקר היא חייכה אלי את חיוכה המקסים ושאלה "אז מה? אז אתה *חושב* שאתה אוהב אותי?" (ההדגשה במקור).
הסתבכתי קצת כשניסיתי להסביר את מה שנראה כגרסתו של דקארט לאותו משפט רומנטי, אבל לפחות למדתי שהניסוח הזה לא ממש משכנע – גם כשהוא נלחש בלהט.
בסך הכל די נחמד להגיד את זה כמו שצריך
כמה שנים מאוחר יותר, אמרתי אותו למישהי בשם טל. הפעם, בזכות שינון מרובה, זה יצא לי כמו שצריך, אבל לרוע המזל הוא נאמר כנראה מוקדם מדי, הלחיץ אותה, ותוך יומיים היא נפרדה ממני. אבל למרות האפקט הדרמטי השלילי, גם מפה למדתי משהו חשוב: זה בסך הכל די נחמד להגיד את זה כמו שצריך, ומדי פעם צריך לעשות זאת, אפילו רק בשביל התרגול.
פה ושם זכיתי גם לשמוע את המשפט הזה, אך למרבה הצער, כמעט תמיד זה היה מבחורות נפלאות שלא הייתי ראוי לאהבתן ושלא ידעתי להשיב להן באותו מטבע. למעשה, בשנים האחרונות היה לי רק קשר אחד בו זכיתי לומר "אני אוהב אותך", להיות בטוח ב-99.99 אחוזים - המקסימום אליו הגעתי - וגם לשמוע אותו בחזרה. זה היה נפלא.
נסו להגיד 'הב 'תך - זה לא ממש עובד (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
הבעיה העיקרית היא הסירבול
אבל אני חושב שמעבר לבעיה הרגשית האישית שלי, ששורשיה, יש להניח, נעוצים בימי ילדותי המעורפלים, סובל המשפט "אני אוהב אותך" ממספר בעיות בלשניות אוביקטיביות, ואולי ראוי לדון בהן.
הבעיה העיקרית היא הסירבול. בעברית מחזיק המשפט הזה שש הברות (שבע בלשון נקבה), שזה המון. ואם לא די בכך, הוא מכיל בתוכו את האות "ה", שמוציאה את כל האוויר מהריאות. השוו אותו, למשל, לדודניתו האנגליה הענוגה - I love you - הקומפקטית והאלגנטית. שלוש הברות המתאימות הן לסיטואציות רומנטיות כבדות והן, בגרסה המקוצרת, כמשפט פרידה קליל וכמעט לא מחייב, "לאב יו!", אותו ניתן לזרוק מהדלת בדרך החוצה. נסו להגיד 'הב 'תך - זה לא ממש עובד. וזה עוד כלום לעומת הגירסה הצרפתית - Je t'aime - המגדילה לעשות ומצליחה לדחוס לשתי הברות בלבד כמויות של חושניוּת, רגש והתמסרות טוטאלית, ש"אני אוהב אותך" המסורבל יכול רק לחלום עליהן.
הסרבול והארכנות של "אני אוהב אותך" עלולים להביא לכך שלאומר יהיה מספיק זמן להתחרט על מה שרצה לומר ולשנות זאת תוך כדי אמירה. טוב, האמת היא, שזה יכול גם להיות יתרון. אצלי למשל, מתעורר לפעמים חשק עז לומר "אני אוהב אותך" במהלך סקס. ברוב המקרים אני מצליח לכבוש את הדחף, אבל גם במקרים הנדירים שהמשפט הזה מתחיל להיפלט לי, נמצא לי מוצא מכובד, פחות או יותר, באמירה כגון "אני אוהב...לשכב איתך", שברוב המקרים גם מתארת את תחושותיי באופן מדויק הרבה יותר. בכל מקרה, לרוב בתום הסקס מתפוגג הרצון שלי לומר את משפט הקסם, מה שמאלץ אותי להודות שכנראה יש משהו באמירה הצינית של נשים כאילו גברים לא יודעים להבדיל בין תשוקה לאהבה.
אבל בדרך כלל הארכנות המילולית הזאת היא חיסרון. אם לא די בשש ההברות של "אני אוהב אותך", במשפט התשובה, "גם אני אוהב אותך", יש שבע הברות (או שמונה, בלשון נקבה). לא משהו שאפשר לזרוק ככה בקלילות מהדלת בדרך החוצה. משפטים כאלה מצריכים לפנות עבורם זמן, לשבת זה מול זו, להחזיק ידיים, להסתכל בעיניים.
מעבר לבעית הסירבול, אני חושב שכל מי שניחן בשמיעה מוזיקלית בסיסית יוכל להבחין שבלחן, בקצב ובמשקל של "אני אוהב אותך" יש משהו מאוד לא הרמוני, לא טבעי. המשפט הזה כל כך גרוע, שכמעט כל וריאציה שלו טובה יותר מהמקור וקלה יותר לאמירה. למשל, "יואו, אני כל כך אוהב אותך", "את לא מבינה שאני אוהב אותך" או "את יודעת שאני אוהב אותך?" – משפטים שבעיניי עדיפים לאין שיעור, אפילו כשאני אומר זאת למישהי שאהבתי אליה אינה מוטלת בספק: החתולה שלי.
בכל מקרה, אני מקווה שאזכה בקרוב לפגוש את האחת, שאוכל להסתכל עמוק עמוק לתוך עיניה, ובלב שלם לומר לה: "אני אוהב אותך".
לפנייה לכתב/ת 
