בית קברות ביריה

"לאאאא". עמדתי ככה, בקצה החלקה ופשוט צעקתי לשמיים. יער ביריה רגיל לזה באמצע הלילה, אבל ניתן להניח שגם בצהרי היום זה לא הזיז לו במיוחד. עתה, משפרקתי חלק מהכעס, אולי אוכל להתייחס באופן ענייני להרס השולט כאן. הכוונה לא הייתה רק למי שהטילו טילים על היער - את ההרס של ההם כבר ראיתי לפני כמה חודשים, אלא בעיקר אל הקרן הקיימת לישראל, שמתעקשת "להציל" את היער, ותחת הכותרת "שיקום יערות הצפון" ממשיכה להרוס בו כל חלקה טובה.

שעה קלה קודם לכן אמרתי לטרמפיסט שאספתי כי אני מקווה להתבדות. להביא

 למערכת שתי תמונות בלבד - אחת של שטחי הנטיעות השוממים, והשנייה של אזורים ירוקים ופורחים שהטרקטורים ששולחו בשטח לא הגיעו אליהם. 

מאחר שכך (ואולי גם כי עוד הייתה לי נסיעה למדבר באותו יום), חשבתי לעצמי, אל תתחיל להתרוצץ ביער ולחפש בפינות החבויות, סע לנקודת השריפה שאתה מכיר, ותראה מה יש שם. בגלל שאת מוקד השריפה כבר פגשתי בסיור עיתונאים שערכו אנשי הקרן הקיימת בסוף הקיץ, סגרתי עם עצמי שזו חלקה ייצוגית, ואסתפק במה שאמצא שם.

שטחי נטיעות. הטרקטורים דווקא הגיעו (צילומים: גילי סופר)

בהתחלה עוד ירוק

בעלייה ליער ביריה מכיוון מחניים רואים את אותן משאיות זבל, אותה מזבלה, וגם חסידות ראשונות שהגיעו זה עתה מאפריקה. אל רוב רובו המכריע של היער, לא הגיעה האש. אחרי המזבלה, היער ירוק ירוק ירוק. קרני שמש בודדות מאירות דרך האורנים, הגדלים על מרבד קטיפה ירוק של תחילת אביב.

השמש חודרות מבעד לאורנים

פריחה באוויר. אני לא רואה את השיחים הצהובים אבל הקידה נותנת בראש, וצובעת את כל היער בריח נעים שמכה גם במי שלא מחפש ריחות. אביב בארץ. הרבה יער בדרך למקום השרוף. פרחים בודדים פה ושם, קידה, וערימות של גזרי עץ למדורה של הערב. אני מבקש להיזכר לאן לקח אותנו האוטובוס ההוא, ומנסה את מזלי בכביש המוביל לקבר יהונתן בן עוזיאל.

הקבר הוא אחד המקומות הכי מתויירים ביער ביריה. סגולה לשידוך אם אני לא טועה. ממש כשהכביש המוביל לקבר שובר שמאלה אני מזהה את המקום. שביל עפר מוביל לחלקת היער השרופה שהראו לנו עם תום המלחמה. המראה הראשון על השביל ממש לא מבשר טובות - משטח כורכר חדש. אחריו ערימות ערימות של רסק עץ, שיכול לשמש כחומר גלם או משהו, אבל בינתיים קצת מרקיב, והנה גדר בקר עם דגלים של נטיעות, ומעבר לגדר - שממה.

חלקה כך, חלקה אחרת

השטח מחורע, האדמה החומה התערבבה בלבן של הסלע ורק שרוולים של שתילי עצים, עומדים בו שורות שורות. אני עדיין ברגשות מעורבים, בכל זאת מצאתי סיפור. האסוציאציה שלי היא של בית קברות מהסרטים, אבל שורות השתילים לא ישרות מספיק בשביל שזה יצא כמו שאני רוצה בתמונה.חריש עמוק עשו פה, והשורשים שהכלים הכבדים שלפו מהאדמה מבורדקים על פני השטח, כמו על מנת לכערו עוד יותר. פה ושם שרד איזה פרח, בעיקר אירוסים מצויים, צהרונים.

שורות שתילים. כמו בבית קברות צבאי

ממש בסמוך, קטע של נטיעות שלא פגעו בו ממש. עקבות הכלים הכבדים שסחבו את העצים השרופים אמנם ניכרות בחלקה, אך פני השטח ירוקים ומנוקדים באדום ובסגול, בלבן ובצהוב ובכחול ובוורוד. רק כתמים של בורות נטיעה גדולים יתר על המידה (לא טוריה ככל הנראה) פוצעים פה ושם את פני הקרקע.

לפתע עולה בדעתי שיכול להיות שמישהו החליט לעשות פה ניסויים - חלקה אחת ככה, חלקה אחת ככה. אני כורע ברך לצלם ומונה לא פחות מ-17 פרחים שונים בנקודה בה עצרתי, בהם סחלב אחד. איזה עושר, אולי זו האש, ואולי זו גדר הבקר, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר להשוות את זה למה שפורח ביתר היער, בחלקות שלא נשרפו.

אמרתי לכם

ככל שאני מסתובב יותר, עולה החימה. איזה פספוס, במקום לשבת, לצחוק לנסראללה בפרצוף ולצלם את הפריחה שהביא לנו, רצים לגמור בשבילו את העבודה. וזה לא שלא ידעו מה הולך לקרות פה. עוד בקיץ החל דיון בעניין. מומחים לאקולוגיה טענו שהכי טוב להשאיר את היער כמות שהוא, הסבירו מדוע, אפילו הציגו מחקרים שנעשו בעקבות השריפה בכרמל.

כאן בווינט, כתב צור שיזף טור על העניין, וגם אני התעניינתי. הרבה דיברתי עם אנשי קק"ל בנושא בתקופה שאחרי המלחמה. שאלתי, כתבתי, ביקשתי תגובות, וגם שמעתי ש"מה פתאום", ו"אין שום כוונה", ו"שיינטעו רק איפה שצריך", ו"שהציבור לוחץ לנטוע". אך אפילו שכך, "אף עץ לא יינטע במקום שלא צריך".

אחר כך באו מסעות הפרסום לנטיעות, ובתוך תוכי כבר ידעתי, שהכל כלאם פאדי, דיבורי סרק. בשטח החצי הרוס, כבר גמרו הכלניות לפרוח, וטבעות הזרעים השעירות שלהן מעטרות את החוד שנותר מהפרח. הבום הגדול של הפריחה כבר מאחורינו, ועדיין, המוני פרחים פורחים בכמות ובמגוון יוצאי דופן ממש. גם העצים מתחדשים.

אבל הפתעה. אין אורנים. למרות מה שחשבו כולם, ובכלל זה אנשי קק"ל, לא נבטו כאן אורנים. ציפיתי למצוא כאן כמה וכמה עמודונים קטנים כאלה חמודים עם מחטים עדינות. אבל אפילו נבט אורן אחד לרפואה לא ראיתי. לעומת זאת, במקומות שניצלו מהחריש העמוק, מלבלבת אלה מבסיס הגזע השרוף.

אני לא ממש מכיר סוגים של עצים, אבל נדמה לי שהנטיעות הן של עצי אלה. אולי אותה אלה, אולי לא אותה אלה, מה זה משנה בכלל. מה שניכר כאן לעין הוא דבר אחד: היער רצה להתחדש, וקק"ל במקום לאפשר לו, עלתה עם כלים כבדים על השטח, והותירה אותנו לזעוק לשמיים. בשולי החלקה ההרוסה שוב המוני פרחים, וסוג נוסף של סחלב, ומרבד של אירוסים כחולים, וככה בלי לתכנן נפלטה לי הצעקה.

בשם העשבים

הם אולי נורא רוצים להיות ארגון ירוק שם בקרן הקיימת, אבל מתברר שהם לא יכולים. מנסים ונכשלים פעם אחר פעם. אוי לתמימות, כמה רציתי להאמין להם; לדוברת, למנהל המחוז, למנהל המחלקה לפיתוח הקרקע וגם למנהל המחלקה לניהול יער ומערכות מידע גיאוגרפי, שהבטיח פה ממש לגולשי ynet כי "התוכנית היא לשמור על משאבי היער לטובת הדורות הבאים, ולטפחם תוך התבססות על תהליכי חידוש טבעי", וכתבו בפירוש שהכוונה היא "להמתין שנה לפחות ולרוב שנתיים, לאחר שריפה על מנת לאפשר חידוש טבעי של היער". אם לשפוט על פי מה שקרה בחלקה הייצוגית האחת בה ביקרתי - ירקו לנו בפרצוף.

הכתובת היתה על הקיר. מי שראה את תמונתם של שר הפנים, נשיא קק”ל-ארה”ב, יו”ר הדירקטוריון של הקק”ל, וראש עיריית קריית שמונה, נוטעים עץ ביער למול המצלמות, עוד באוגוסט (באוגוסט!) היה צריך להבין. זה לא רק שלא המעשה חשוב בעולמם של פוליטיקאים אלו, אלא סיפור המעשה, ובעיקר תמונתו. למי שנוטע עץ באמצע הקיץ, העיקר הפוזה ושימות העץ. ולמרות שאיש לא שמני לדבר בשם העשבים, התחושה שלי היא שבקצב הזה הארץ תקיא אותנו. וכל שנותר הוא להתעצב. להתעצב, ובעיקר לתמוה בעבור מה חירפו בקיץ האחרון אנשי השטח של קק"ל את נפשם במלחמה באש תחת אש?