כתוש את העיתונות

ככתב לענייני כאפות, תמיד ידעתי שיבוא יום והג'וב הזה יחזור אלי בהפוכה: שלא רק אכתוב על אחרים שחוטפים מכות, אלא גם אחטוף אותן בעצמי. ובכן, זה קרה, ויש לי סימנים כחולים שיעידו על כך. מי שסגר בשבילי את הפינה הזאת הם החניכים של אייל קורן, ראש שיטת ה"וו וי גונג פו" העולמית. אם זה נורא מעניין אתכם ואתם פשוט לא מראים את זה, אז רק שתדעו שמדובר בשיטה המבוססת על תורתו של ברוס לי.

כן, תתפלאו. למרות כישוריו המוכחים בתחום המשחק, ברוס לי היה הרבה יותר מסתם אחד שרצה להיות מפורסם. ב־32 שנותיו הוא הספיק להביא את בשורת הקונג פו הסיני למערב, לכתוב ספרים שלמים על פילוסופיות של קרב ותורות לחימה — ולפתח תורת לחימה מהפכנית משל עצמו. לתורה הזאת קוראים "ג'יט קון דו". פירוש השם הוא "דרך האגרוף המיירט", וגם לי אין שום מושג מה זה אומר.

בקיץ 1973, במהלך צילומים לסרט בהונג קונג, ברוס לי מת בנסיבות לא ברורות שעוררו כל מיני שמועות ותיאוריות קונספירציה (מ"נרצח על ידי המאפיה הסינית" ועד "ניסה לעשן ג'וינט והתברר שהוא אלרגי". באמא שלי). אחרי מותו ניסה אחד התלמידים הראשונים שלו, ג'וזף קאולס, להמשיך ללמד את ה"ג'יט קון דו". קאולס לא קיבל אישור רשמי להשתמש בשיטה, אז הוא פשוט קרא לה בשם אחר: "וו וי גונג פו". זה אומר "התנועה הספונטנית", ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה בשפת המקור.

והנה אנחנו מגיעים לקשר הישראלי. בשנת 81' נחת אצל קאולס אייל קורן, שהפך עם הזמן למורה הוו וי גונג פו המוביל בעולם — או כמו שהתלמידים שלו קוראים לו, "ג'וסי". פעם, אגב, קראו לזה "לוסי". אני חושב שהשינוי הזה היה בהחלט החלטה נבונה.

את התורה שקורן מרביץ היום בתלמידים שלו אפשר לסכם ככה: אתה מוכן לכל מה שהולך להפתיע אותך, ויודע להתמודד איתו בידיים חשופות ובתנועות קטלניות ומהירות. אחרי שביליתי כמה שעות איתו ועם התלמידים שלו בסמינר בשדות ים, הבנתי שבהחלט לא מדובר בעוד חוג לאמנויות לחימה: אימוני וו וי גונג פו לא קשורים רק למכות, והחבר'ה משקיעים שנים בלימודי פילוסופיה, אנטומיה, תזונה ומנהיגות. שמו של ברוס לי המנוח נישא פה בחרדת קודש, והחבר'ה נשבעים בתורתו בלהט שלא היה מבייש שום סיינטולוג שמדבר על ל. רון הבארד או טום קרוז. בקיצור, מדובר באנשים רציניים. וכפי שלמדתי על בשרי, גם חזקים.

אתמול רבתי עם גיורא

חוץ מלהכות עיתונאים, החבר'ה של קורן יודעים גם לספר כל מיני אנקדוטות על ברוס לי שלא תמצאו בשום ביוגרפיה רשמית. מתברר שהאיש היה שחצן לא קטן וחמום מוח, שמיהר לחלק שטוזות לכל מיני טיפוסים שרצו להוכיח לו שהם יכולים עליו.

בסרט "הדרקון", שמספר על חייו של לי, יש סצנה מפורסמת שבה הוא נלחם בנציג הקהילה הסינית הרע והאכזר. רק אחרי שהוא מכניע אותו, לי זוכה באישור חכמי המועצה הסינית ללמד את מי שבא לו איזה תורת לחימה שבא לו. התלמידים של קורן יודעים לספר שיש בזה לפחות גרעין של מציאות: יום אחד באו כמה סינים זקנים ועצבניים לבית הספר של לי, והגישו לו מגילה שבה נכתב — רק במילים קצת אחרות — שאסור ללמד את הלבנים המניאקים קונג פו. ואם אני כן רוצה ללמד, הוא שאל אותם, מה תעשו לי? במקרה כזה, הם ענו, הבאנו פה מישהו שיפרק אותך במכות. בכבוד, השיב וניפח את החזה מול איזה בחורצ'יק שנדחף מולו.

"עוד פעם שנינו עשינו אבן, בוא נלך על זוג או פרט וזהו" (צילום: אימג' בנק)

הבחור, שדי שקשק מהסיטואציה, הציע שאולי במקום מכות הם רק ישוו טכניקות. אבל הזקנים סירבו. שום דבר, הם צעקו, דרוך לו על הענבים. ההוא עשה עוד צעד מבוהל קדימה, אבל הסתובב אחורה וברח ברגע שהיריב המפורסם שלו התקרב. ברוס לי מצידו לא היה פראייר: הוא זינק עליו, הפיל אותו לרצפה ושאל אם הוא נכנע. לונג סטורי שורט, הוא בהחלט נכנע — ואנחנו זכינו להתוודע לרזי הקונג פו.

כששאלתי את קורן ואת התלמידים שלו אם גם הם בוחנים את עצמם לפעמים בקרבות אמיתיים — נגיד ב־MMA, הפייבוריט הפרטי שלי — נעניתי בשלילי מוחץ. חלק אמרו שקרבות זירה הם לא מדד לכלום, ושהם מעדיפים לבחון את עצמם בעצמם. אחרים הוסיפו שזה לא יותר ממשחק ילדים, בזמן שהם מתעסקים במצבים של סכנת חיים. טיעון המחץ היה שמור לגיורא, אחד המדריכים הבכירים, שאמר כך: בקרב MMA אסור אפילו להכניס אצבעות לעיניים. תציצו במסגרת "הכה זאת בעצמך", ותבינו שאם אתה לוחם וו וי גונג פו, מדובר בחדשות רעות.

יכולתי להמשיך לקשקש איתם שעות, אבל שני דברים מנעו מאיתנו להמשיך בדיון: ראשית, הם התחילו להתעצבן מהעמדה המסורתית שלי, שלפיה אין בעולם הזה מכות אמיתיות זולת ה־MMA. שנית, התבשרתי שהגיע הזמן לאימון סימולציות קרב — ושאם אני רוצה, אני מוזמן להצטרף ל־60 החניכים. בטח, עניתי, אין שום בעיה, ומיד החלפתי לטי־שירט עם הסמל של השיטה.

פתחנו בחימום קצר ותכליתי, ומיד אחר כך התחלקנו לזוגות והתחלנו לתרגל. תוך כדי, קורן צעק לנו שמתחילים צריכים לעבוד לאט ובזהירות, ושלמתקדמים מותר לעשות מה שבא להם. גיורא "אצבעות לעיניים" תפס עלי חסות, והתחיל ללמד אותי כמה עקרונות בסיסיים: מרחק של מטר אחד מהשני, עמידת מוצא, אחד תוקף במגל והשני מגן ובמקביל תוקף עם היד השנייה. חוץ מזה הוא הסביר לי שהיד צריכה להיות בזווית מסוימת כשהיא יוצאת לחסימה, כי אם לא, היד של התוקף פשוט תעבור אותה.

ביו ג'י, השיטה הכי טובה להוצאת לכלוך מהעיניים (איור: דני גרשוני)

"מוכן?", הוא שאל בסוף הדברים. "תמיד", עניתי, וחטפתי כאפה לראש. גיורא תיקן לי את הזווית, ושוב שאל: "מוכן?". היססתי לשנייה, ומיד חטפתי כאפה לצד השני. עוד לא הספקתי לברר עם עצמי אם הטעות שלי היתה להעלות את הנושא של ה־MMA, וגיורא הוריד לי סטירה מצלצלת לפנים. את זה כבר לא יכולתי לסבול. במקום לשלוח מגל כמו שהוא ציפה, עשיתי הטעייה, התכופפתי, תפסתי לו את שתי הרגליים בתנועה מהירה — ואז הורדתי אותו לרצפה והתיישבתי עליו במאונט. ותרשו לי להעיד שזה היה טייק דאון מושלם.

האמת היא שזאת הפעם הראשונה שעשיתי כזה דבר. עד אז רק ראיתי איך זה עובד אצל אחרים, בטלוויזיה או באימונים, ככה שהייתי די מופתע למצוא את עצמי יושב על גיורא. הוא, מצידו, גם כן היה מופתע. כל כך מופתע שתוך שנייה וחצי הוא העיף אותי מעליו ושחרר לי בוקס לצלעות. בוקס חזק. מאוד חזק.

אם אני זוכר נכון, ולא בטוח שאני זוכר נכון, זה היה הרגע שבו קורן הגיע פתאום בריצה בשביל לבדוק מה נהיה ואיך יצא ששנינו על הרצפה. הכל בסדר, אמרנו לו וחייכנו אחד לשני. אחר כך המשכנו להתאמן עוד קצת — או ליתר דיוק, גיורא המשיך להוריד לי כאפות — עד שמדריך אחר בא לשחק לי בשיער במקומו. באמצע השיעור, כשקורן הוריד את כולם ל־50 שכיבות סמיכה על אגרופים, ניצלתי את ההזדמנות ופרשתי. קשה לומר שבשיא.

והיום כואב לי נורא

כשחטפתי את הבוקס ההוא עוד לא הרגשתי שקרה לי משהו: כנראה שהאדרנלין השתיק את הכאב. בבוקר שאחרי, לעומת זאת, התעוררתי וגיליתי שכל נשימה גוררת אחריה דקירות בצד שמאל. כשהרמתי את החולצה לראות מה העניינים, חשבתי שאני עומד למות. כתם אדום־סגול בצורת האגרוף של גיורא חייך אלי מאזור הצלעות. בשלב הזה החלטתי לנקוט מהלך שתמיד הוכיח את עצמו במצבים דומים בחיי: להתקשר לאמא ולבכות לה שהרביצו לי. רק שלרוע המזל היא לא היתה זמינה, אז במקום זה התקשרתי לעידו פריינטה, לוחם MMA ומורה לג'יו־ג'יטסו ברזילאי. מה אני אגיד לכם, השיחה איתו היתה מזככת כמעט כמו לדבר עם אמא.

"תגיד לליצנים האלה עם הקונג פו שלהם", הוא אמר, "שמתי שהם רוצים, איפה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, אני מוכן לפגוש כל אחד מהם ולהתחייב להכניע אותו תוך 60 שניות".

"אבל אמא, אה, עידו, הם יתקעו לך אצבע לעין", גנחתי בטלפון ומשכתי באף.

"הם מוזמנים לנסות", הוא נחר בבוז והלך להוריד מכות לאיזה איש רע.

סיימתי את השיחה כשבאפי עולה ריח של צ'לנג'. אין לי ספק שברוס לי לא היה מסרב.

לפרטים נוספים, הזמנה לצ'לנג'ים ונקמת דם עיתונאים: www.wuweigungfu.co.il