אפילו הפנטזיות שלי לא מאשרות לדמיין סוף טוב
"ידעתי שתבוא, ידעתי שזה יהיה מאוחר מדי, אהבתי אותך, אנא לך מכאן, לא רוצה לראות אותך". בטח יש עוד כמה אפשרויות, לא בדקתי את כולן, לא נתנו לי לבדוק. אבל זה לא אומר שאני לא יכול לכתוב על ואת זה. ארבע וריאציות אפשריות לסוף אחד
1. את מה שהיה כבר הפסדתי. הפסדנו
עצרתי את האוטו בצד, תמיד יש שם חניה ממש קרוב. חיפשתי ומצאתי בתוכי נשימה שקטה, לבשתי את השקט הדומיננטי שלי, כיביתי את הסיגריה ויצאתי מהמכונית לאט, בביטחון ועם חיוך מוסתר, מאחורי הגב.
ידעתי שהיא עברה דירה, ידעתי בערך לאן, ידעתי שהכל אפשרי, אבל לא מובטח. הרגשתי את החיוך שמסתתר, בחרתי להמר על "כניסה תוך שתיקה בוחנת". ניסיתי לדמיין איך היא תגיב, לא הצלחתי לנחש. פסעתי לאט, מריח כל שנייה באוויר. לא היה לי מה להפסיד, את מה שהיה כבר הפסדתי. הפסדנו. אני מקווה, תכף אדע.
היא ישבה שם בחצר על כסא הנדנדה ששיפצתי לה, לובשת את הסוודר הצבעוני שכל כך אהבתי. היא לא הסתכלה אחורה, אבל ראתה אותי מתקרב, נשען בצד על הגדר. חושך מסביב, רק אור של נורה חשופה מהמרפסת צובע את הכל, כמו בסרט ישראלי ישן.
היא צחקה צחוק קטן, מהיר מכדי שאזהה אם הוא אמיתי. גיליתי שאני דרוך, קשוב לכל תו. "ידעתי שתבוא, ידעתי שזה יהיה מאוחר מדי, אהבתי אותך, אנא לך מכאן, לא רוצה לראות אותך". היא תמיד היתה מדויקת, כל מילה מכוונת, כל הברה פוגעת. מינימליסטית בדיבור, כמה שפחות ככה יותר ברור. היא לא הסתכלה לכיוון שלי אפילו לא לשנייה.
הלכתי בלי להביט לאחור.
2. אה, זה אתה. כבר שכחו אותך כאן
עצרתי את המכונית, כמעט נתקעתי בעמוד, מה אתה עושה כאן? אין לך מה לעשות? לך מכאן. השקטתי את עצמי, זיהיתי את הפחד, את השריון שהבאתי כדי לשמור על עצמי. פתאום גיליתי את הרטוב הזה מתחת לשרוולים. בחיי, לא ידעתי שאני כל כך לחוץ. אפילו בערב הראשון, כל ערב ראשון של כל דבר, אני לא מזיע ככה את הפחד החוצה.
ירדתי מהאוטו בשלומיאליות מלאה: אוזניית הפלאפון נפלה על הכביש, דרכתי עליה בטעות. השער של הבית נתקע, סירב להיפתח, הכלב שחיבב אותי שכח מי אני ונבח עלי כמו מטורף. היא ניגשה לכיוון השער, התקרבה במהירות ונשענה עליו מבפנים, מחייכת עם המבט הצידה. היה ברור שכדי להיכנס אצטרך לדחוף אותה.
"אה, זה אתה. כבר שכחו אותך כאן, למקרה שלא שמת לב. אני לא לבד כרגע, או בכלל, אין לך מה לחפש כאן. לך, תחזור לחיים שלך, למציאות שאתה יצרת, אין לך מקום כאן". היא ירתה את המילים ונעלמה מאחורי הקיר.
באופן מפתיע היה משהו לא מאיים בדבריה, המילים נאמרו בדיוק כמות שהן, אחת אחת, נוגעת בצורה ברורה וישירה אבל ברכות, מרחיקות אותי מהחלום שלי, חובטות אותי על הקרקע. אוף, כמה שאני אוהב את הדמות הזאת. אולי היא בכל זאת אמיתית.
התיישבתי על המדרגה, הרחתי את האוויר הקר, הרגשתי שוב את הכאב הממכר הזה תופס מבפנים, בלתי אפשרית, האשה הזאת, פשוט בלתי אפשרית, חייכתי, מוחה דמעה אמיתית.
3. לא צריך לעשות דבר דרמטי כדי שהיא תאהב אותי
הנחתי את השפופרת בחיוך, זה היה יותר קל ממה שתכננתי. אמנם היא שמרה על ריחוק, אבל הרגשתי איך מבט אחד ישיר ועמוק ימיס אותה, היא תזנק עלי, תסתום את פי בשפתיה, תזרוק אותנו על הספה תשכיח ממני את צרות העולם.נזכרתי שאני חייב להתקלח. למרות שהתקלחתי רק לפני שעתיים, היא תרחרח אותי בכניסה ותירה חץ ישיר לתוך הגבר העצלן שאני. איזה מזל שאני לא חייב לבחור בגדים, לתכנן. הקשר שהיה בינינו לימד אותי בוודאות שהיא אוהבת אותי כמו שאני. זה בעצם לא מדויק, היא לא אוהבת אותי כמו שאני, אני פשוט לא צריך לעשות דבר דרמטי כדי שהיא תאהב אותי יותר או פחות. היא תאהב אותי (או שלא) גם בלי כל הגינונים הטקסים והכרבולות.
היא חיכתה על המרפסת, רחוצה עם ניחוח של סבון הכי פשוט ומדהים שיש, כזה שאתה רוצה ישר לטבוע בו, נכנסה לאוטו, הניחה בעדינות יד על רגלי ואמרה "בוא ניסע מהר, חיבוק אחר כך, מציצים עלינו מהחלונות".
אחר כך, כשחזרנו וכיביתי את המנוע, ידעתי שאני לא מוזמן להיכנס, למרות שרציתי, והרגשתי שגם היא רוצה. אבל יצא ששנינו הסכמנו לוותר. זה היה אחד מאותם רגעים שאתה חווה את תנועת הזמן בעוצמה, אין בו מקום לרחמים ויש בו כל כך הרבה שקט איכותי. יש בו הכל. העולם פתאום מואר כולו, רק בשבילכם, לא באור יקרות אלא באור הכוכבים, כמו שהם רחוקים, בלתי מושגים וכל כך נפלאים.
4. היה משהו שהיא שידרה רק עבורי
עקבתי אחריהן מרחוק, אין סיכוי שהיא תראה אותי, גם כשהייתי מולה היא לא היתה רואה אותי, היא היתה מרגישה, שזה הרבה יותר מחייב. היא כל הזמן היתה אומרת: "זה לא משנה, אני בין כה וכה לא רואה".למרות זאת היתה לי הרגשה שהיא קולטת אותי בחושיה החייתים. היה משהו בהליכה ובתנועות גוף שלה שהיא שידרה רק עבורי. הליכתה היתה מכוונת אלי, פסיעות קטנות מהסוג שגורם לך לרצות לעוף, לעוט עליה.
הן נראו כל כך יפה מרחוק, כל אחת על האופניים שלה, היא על הכי ישנים והכי מיוחדים שבעולם, אופניים עתיקים ששיפצתי עבורה, בלי "רמה", שיהיה מקום לשמלה. היא מעולם לא לבשה שמלות, למרות שזה היה יכול להיות מדהים עליה. לדעתי, לא לדעתה. "אני לא בת כפר", היתה מחייכת ובוחרת בגד אחר, תמיד מכנסיים צמודים מבד גמיש, חולצה צמודה, ושיער זהב שהיה הקישוט היחידי שלה.
צמות היא הסכימה לקלוע עבורי, ארוכות זהובות, כדי שארגיש שהיתה ילדה פעם, ילדה טובה כנראה.
חיכיתי שהן תכנסנה למכולת השכונתית, היה לי ברור שיהיה לה "עניין" במכולת. תמיד היה לה "עניין"במכולת ההיא, לטענתה יותר זול לקנות במכולת היקרה מאשר במרכולים הענקיים. שם אתה קונה הרבה יותר ממה שאתה לא צריך בכלל. לדעתי המכולת היתה החיבור הקהילתי שלה, שם היא סימנה שהיא שייכת לתושבי המקום, מחייכת לכולם, מסקרנת ואהובה.
ארטיק באמצע החורף? לרגע שכחתי שהיו כבר שבתות של שמש, והאביב הגיע, אני כנראה תקוע עוד מתחת לפוך, מחכה לה שתבוא בגשם הנוראי הזה. היא לא הגיעה, חורף שלם חיכיתי. ועכשיו בכלל שרב.
שמחתי ששיא האביב עכשיו, עוד יותר שמחתי שבקרוב ניפגש, נתחבק, אוכל לנשוך אותה בצוואר המדהים הזה, לשמוע אותה נוהמת ודוחפת אותי בידיה. "תפסיק", היתה מצווה, בחיוך של "עוד אבל בעדינות, חיה אחת שכמוך".
עצרתי את האופניים בצד ונכנסתי למכולת לפגוש אותה "במקרה". היא עמדה בקופה, התקרבתי ופתאום ראיתי שטעיתי, זאת בכלל לא היא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
