כדאי להשתמש בשכל כדי לתחמן את הלב?

קראתי את הספר, שנכתב במאה ה-17, בגלל העניין הפילוסופי. אבל לא אכחיש שגם חיפשתי בו רמזים לאפשרות שדקרט היה מאוהב באליזבת. קשה לדעת. דקרט מסגיר אולי את רגשותיו בכך שהוא מציג בפני אליזבת תזה, על פיה ראוי למצוא תרופות שכליות נגד הרגשות, אבל הגישה הזו מתאימה גם לאופי השכלתני של הפילוסופיה שלו בכלל.

כך או כך, השאלה שמעניינת יותר מכל, בעקבות הספר, היא עד כמה, אם בכלל, ראוי שהשכל, דווקא הוא, יפקח על הרגשות?

איך מבחינים בין רגשות לפי הדופק

לפני הכל, חשוב לדעת כיצד לאבחן ולאפיין רגשות. "משאנו מכירים את כל הרגשות, יש לנו הרבה פחות סיבות לחשוש מפניהם", כותב דקרט. ואחת משיטות האבחון שהוא מציע, אולי החשובה ביותר לדעתו, היא ביולוגית, כפי שהבהיר באחד ממכתביו לאליזבת. לדבריו, הוא כתב את הספר "לא כאיש תורת הנאום ולא כפילוסוף של המוסר, אלא כחוקר טבע".

כך, לדוגמה, דקרט מבחין בין רגשות על פי הדופק – ברגש האהבה הדופק "הוא שווה ומלא וחזק הרבה יותר מן הרגיל"; בשנאה "הדופק אינו שווה, והוא חלש ותכופות מהיר יותר"; בשמחה – "הדופק שווה ומהיר יותר מהרגיל, אף שהוא איננו כה חזק וכה מלא כמו באהבה"; בעצבות – הדופק "חלש או איטי"; ובתשוקה, מתגלה דבר מה מופלא – "היא מסעירה את הלב ביתר עוצמה מכל שאר הרגשות".

בדרך דומה מבחין דקרט בין רגשות על פי תפקודי הלב, זרימת הדם, פעולת המעיים והקיבה ואיברים רבים אחרים. די מגוחך, למען האמת, בעיניו של קורא בן ימינו, אבל לא לגמרי מופרך.

תרופה כללית נגד הרגשות

דקרט נוטה חסד רב לרגשות. "בני אדם שהרגשות עשויים לטלטלם יותר מכל", הוא כותב בסוף הספר, "מסוגלים לטעום יותר מכל את המתק והנועם בחיינו אלה". מצד שני, רגשות יכולים גם להזיק. הם גורמים לפעמים נזקים לגוף; הם נראים, כמעט תמיד, לטוב או לרע, כחשובים ומשמעותיים יותר מכפי שהם באמת; והם גורמים לנו לעשות דברים, או להימנע מהם, "ביתר להט וביתר התאמצות מן הראוי".

ראוי לכן, כותב דקרט, לחפש תרופות נגד שימוש גרוע או הפרזה ברגשות, והוא מוצא את התרופות האלה בין היתר במחשבה תחילה ובמיומנויות עורמה של השכל. אסטרטגיה שלמה של שיטות די אלמנטריות, שלא לומר נאיביות, בעיניו של האדם המודרני.

על רגל אחת, דקרט ממליץ לחשוב טוב לפני שנסחפים אחרי הרגשות ולהפעיל את המיומנויות השכליות כדי לדעת לעצור בזמן. להלן, בלשונו המעט מפולפלת, כמה מהשיטות המומלצות: רגשות מעוררים את הדמיון, ו"כל מה שמופיע לפני הדמיון חותר להוליך שולל את הנפש", אבל השכל יכול לחשוב מנגד על גורמים שיכולים לנטרל את השפעתו של הדמיון. ו"כאשר הרגש מושך אותנו בלעדית לדברים שביצועם סובל דחייה", ראוי לדחות את הביצוע של אותם דברים בעזרת מחשבות שמסיחות את הדעת. ובמקרים מזיקים אחרים, יש לתת את הדעת על טעמים "המנוגדים לאלו שהרגש מציע".

דקרט משווה זאת למלחמה נגד אויב. כשמפחדים מאויב ומבקשים לנוס מפניו, אפשר לאזור אומץ בכך שחושבים על הביטחון ועל הכבוד שבעמידה האיתנה. וכך גם להפך – כשממהרים מדי לתקוף את האויב, בלי להתחשב בסיכונים הכרוכים בכך, יש לחשוב על פגעי הפזיזות. במקרה כזה, אומר דקרט, המנוסה לא תיחשב לקלון, ולפעמים עדיף לבקש רחמים מאשר להסתכן בסכנת חיים.

לא צריך תמיד לחשוב תחילה

אין מחלוקת שרגשות עלולים להזיק. אין אפילו טעם להביא דוגמאות. כולם יודעים. הבעיה שיש לי עם עורמת השכל נגד הרגשות היא מכיוון אחר: השכל הוא לא היחיד הזכאי להיחשב כתפארת האדם. אין סיבה לתת לו תמיד את המעמד הבכיר ביותר. אני מתנגד להכללה של "חשוב לפני שאתה עושה". הרגש האנושי, עם טונות של דמיון ועוצמות מילוליות, שאין לאף בעל חיים אחר, מאפיין את האדם לא פחות מאשר השכל, ואולי אף יותר. למה לתת לשכל משקל יתר?

אין כמו הרוך האנושי כדי לעשות את החיים שלנו לטובים יותר, אין כמו אהבה כדי להקפיץ את חיינו בדרגה אחת או שתיים, ואין כמו החרטה כדי לקרב אותנו יותר אלה לאלה. השכל לא עושה את העבודה טוב יותר. לא צריך לכל דבר מחשבה תחילה. מחשבה תחילה יכולה לקלקל את הטעם הטוב של רגשות מסוימים.

השכל גם יכול להזיק, אולי יותר מרגשות. "תרגיש לפני שאתה עושה", הייתי ממליץ לאנשים שהיחסים שלהם מונחים בעיקר על ידי השכל, כמו גם למנהיגים שנוקטים בצעדים שנשקלו על ידי התבונה הקרה.

דקרט השכלתני, ככל שהוא בעד רגשות, והוא בהחלט בעד, מדכא אותם בפועל, בכך שהוא ממליץ לתפעל את הרגשות במיומנויות שכליות. רגשות ושכל ראויים לעמוד אלה לצדו של זה, במעמד שווה ותוך איזון הדדי. האדם ניכר לא רק בתבונתו, אלא גם ברגשותיו.

• ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.