ואם היא תיגעל ממני? יומנו של מכוער
אני רוצה אותה, אבל לא יכול לקבל אותה. גם אילו יכולתי, האם אני באמת רוצה שהבחורה שאני אוהב תקבל "סחורה פגומה"? אני לא מסוגל לעשות לה את זה, אני רוצה שהיא תקבל את הטוב ביותר, וההרגשה הזאת שוברת אותי
פעם הלכתי עם רוני להפגנה של תנו-לחיות-לחיות. זה היה עוד בתקופה שהייתי צמחוני. כמה אהבתי חיות פעם, כמה ריחמתי עליהן, חשבתי שהן מסכנות. היום אני כבר לא חושב כך. בכל אופן, בהתחלה עמדנו מחוץ להתקהלות, כי איחרנו. רוני רצתה להישאר בחוץ, לא היה לה כוח להידחף פנימה. כל כך "רוני" מצידה. באיזשהו שלב החלטתי שאנחנו חייבים להידחף בתוך הקהל הזה. מאוד רציתי להרגיש את ההרגשה של אחווה. מובן שלא ידעתי שכל עולמי יתמוטט רק בגלל שתי מילים, "בואי נדחף".
היום אני כבר לא טוב עם אנשים
לאחר ויכוח קל, הצלחתי לשכנע אותה. זה עוד משהו שאיבדתי, אגב. היה לי כושר שכנוע מצוין. היום? היום אני כבר לא טוב עם אנשים. אני זוכר את החיוך העצבני שהיה לה על הפנים. אני מודה, אהבתי לראות אותה עצבנית. היה לה פרצוף כל כך חמוד כשהיא כועסת. אני זוכר שנעצרתי כשראיתי שלט מושקע ויפה. קנוי, לא עבודת יד. קרני השמש שפגעו בו ונשלחו לפרצופי, זה מה שעצר אותי. זה עשה לי פשוט "וואו" בלב. ממש שמחתי שיש עוד אנשים כמוני, אנשים שבאמת איכפת להם מהעולם. בחנתי את המקום במבטים ימינה ושמאלה. כשהפנתי את הראש שמאלה פעם נוספת, קפצו לי לעין שתי ילדות שבכו מהסיפור שהנואם סיפר. סיפורים מזעזעים על התעללויות בחיות, זה גרם לי להזיל דמעות, כן. פעם הייתי בנאדם שבוכה, שאיכפת לו. אחת מהן תפסה אותי מסתכל, אז שלחתי לעברה הנהון של "הכל יהיה בסדר". בגלל המבוכה ש"נתפסתי על חם", הפניתי את הראש ימינה. זה הרגע בו גיליתי את הגועל האמיתי שקיים באנשים: ראיתי חבורת ילדות שמצביעות לעברי וצוחקות. "תראו אותו", הכריזה אחת מהן בקול. קולות הצחוקות צרובים בזכרוני. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. עד אותו היום, זה לא הפריע לי כל כך. תמיד הייתי אומר לעצמי "זה דבר שחולף, זה יעבור". זה שבר לי את הלב, שיש אנשים שבוכים בגלל פגיעה בחיות, אבל מתנהגים בצורה כזאת מגעילה אל אנשים.
שיקרתי לעצמי שרק ילדים הם כאלה שטחיים
זה לא מקרה אחד ויחיד ששינה אותי. מאותו היום התחלתי לשים לב שכולם מסתכלים עלי כמו אותן בנות. המקרה ההוא פקח את עיניי למה שקורה מסביבי, הראה לי את מה שסירבתי לראות. "ילדים יכולים להיות אכזריים לפעמים", אמרתי לעצמי. ברור שניסיתי להבליג. שיקרתי לעצמי שרק ילדים הם כאלה שטחיים. אבל אחרי שקצין בן 40 צחק עלי יחד עם חיילים אחרים, זה הוכיח לי אחרת. וכדי לחסוך לכולכם את התגובה של "לא כולם כאלה", אז אני קובע כאן עובדה שכן כולם כאלה! כולם, בלא יוצא מן הכלל.
ברגעים הכי קשים של החיים שלך, אתה לומד מי החברים האמיתיים שלך. כמעט כולם נטשו אותי. התחלתי להישבר בשלבים. בהתחלה, רק הפסקתי להיות כל כך חברמן. הפסקתי להתבלט. ישבתי בסוף הכיתה, בקצה. הפסקתי לפנות לאנשים, הייתי מחכה שיפנו אלי. הפסקתי להיות צמחוני, כמובן. אחרי שסבלתי יותר מדי פגיעות, הרגשתי שנמאס לי שיש חיות מקבלות יחס יותר טוב ממני. האהבה הרבה שלי לחיות הפכה לשנאה עזה. לאט לאט המצב שלי התחיל להחמיר, ובהתאמה גברו המבטים וההערות. אני מודה, נשברתי. נשברתי אחרי שנתיים וחצי של הערות מגעילות ומבטים עקומים. זה עושה אותי לבנאדם חלש? הרי שמרתי הכל בפנים שנתיים וחצי. בכל אופן, הפסקתי ללכת אל בית הספר. הלכתי רק לשיעורים ש"חייבים". שיעורי תגבור שהנוכחות בהם חובה, מתכונות ובגרויות. בשנה שלאחר מכן, רגשות הזעם והעצב שלי רק גברו. כמעט כל כיתה י"ב הייתי בבית. אפילו בגרויות החסרתי, כי פחדתי להרגיש את אותה הרגשה שמשתוללת בתוכי כשמישהו מסתכל לי בעיניים עם מבט נגעל. זה שובר אותי לרסיסים בכל פעם מחדש.
לא יצאתי אפילו לחדר המדרגות במשך חצי שנה
אחרי חצי שנה שהייתי קבור בבית, החלטתי לנסות לקחת את עצמי בידיים. שכנעתי את עצמי לצאת, בכך שאמרתי לעצמי, "אולי זה לא כל כך נורא כמו שאתה זוכר. אף אחד לא יכול להיות כזה זבל". המקום היחיד שהייתי מוכן לנסוע אליו היה הבאולינג. זה היה צעד ענק ומשמעותי עבורי. לא יצאתי אפילו לחדר המדרגות במשך חצי שנה רצופה, לעזאזל! בנסיעה לשם, המבטים שנשלחו לעברי הראו לי שלא טעיתי. זכרתי נכון. ובכל זאת, הצלחתי ליהנות באותו יום. מאז, אנחנו הולכים לפחות פעמיים בשבוע לבאולינג. החברים שלי כבר מגוייסים, אז לוח הזמנים שלהם קצת עמוס בשביל יותר מפעמיים. אני שמח שהתמכרתי לבאולינג, אחרת לא הייתי מתאהב בה, ולא הייתי חוזר להיות עצמי... בערך.
מאז שהתאהבתי בה, אני מרגיש חי שוב
הרגע בו הבטתי לה בעיניים והיא הביטה חזרה היה ללא ספק הרגע בו התאהבתי בה. המבט שלה היה מרחם ומבין, לא נגעל. מאז שהתאהבתי בה, אני מרגיש חי שוב. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחמש השנים האחרונות. בדיוק כשהייתי על סף שבירה טוטאלית, היא נפלה מהשמיים והצילה אותי. בהתחלה הוצפתי ברגשות שמחה ואושר. אושר, לעזאזל! מובן שיש גם לא מעט חסרונות לעניין. לפני זה, לא היתה לי בעיה לנסוע לבאולינג. אבל מאז שהתאהבתי בה אני תמיד חושב לעצמי שמצד אחד, אני מאוד רוצה לראות אותה. אתם יודעים איך זה כשמאוהבים. מצד שני, אני לא רוצה שהיא תראה אותי. אני לא מסוגל לסבול את המחשבה שהיא אולי תעשה פרצוף עקום כשתראה אותי, פרצוף נגעל. היא בכלל לא כזאת, אבל מה אם?
לצערי, למדתי מניסיון רב שאי אפשר לסמוך על אנשים. אפילו לא על החברים הכי טובים שלך. רגע קשה אחד, והם עלולים לעזוב אותך כמו כלום. לכן אני לא מסוגל לקחת את הסיכון הזה, אני לא רוצה לחזור שוב לאותו בחור ממורמר ששונא את כל העולם ועצמו. חסרון נוסף - אני עדיין אני. אני רוצה אותה, אבל לא יכול לקבל אותה. גם אילו יכולתי, האם אני באמת רוצה שהבחורה שאני אוהב תקבל "סחורה פגומה"? אני לא מסוגל לעשות לה את זה, אני רוצה שהיא תקבל את הטוב ביותר. וההרגשה הזאת שוברת אותי. למזלי, רגשות האושר והאהבה הרבה יותר חזקים. היתרונות הרבה יותר גדולים.
כולם צבועים. כן, אפילו אני. כשאני מסתכל במראה, אני עושה את אותו מבט נגעל ומעקם עין. אותו מבט שאני שונא שאחרים עושים לי. אותו מבט שאני מתלונן שהרס לי את החיים, שדיכא אותי לזמן ארוך מדי. אחרי כל זה, האם אפשר להסיק אחרת? כולם צבועים, אין לי ספק בכך. כל הסיפור מסתכם במבט: הדבר שלקח את רוח החיים שלי היה מבט מסוים אחד, ומה שהחזיר את רוח החיים שלי היה מבט מסוים אחר. ולאן הסיפור ממשיך מכאן? מי יודע. אולי היא תסכים לצאת איתי אם אאזור אומץ להזמין אותה בחודש הבא.
לפנייה לכתב/ת 
