"יאללה בוא נלך מפה, איכס האומואים האלה"
רציתי לצעוק על העוברים והשבים שעמדו בצד וצחקו, הייתי המום מהשנאה, מהקלות בה יכולים להשפיל אדם עד עפר. מה שווים מצעדי הגאווה, אם גייז עדיין צריכים להתמודד באופן קבוע עם הומופוביה? היום מציינים ברחבי העולם את הבנ"ה – היום הבינלאומי נגד הומופביה. אז קצת הבנה
"השתגעת!? זאת מסיבה של אומואים! אני לא נכנס לכאן", אמר הערס לחברו, בכניסה למסיבת פתיחת אירועי הגאווה באילת. "מה אכפת לך מה זה, יש אחלה מוזיקה", ניסה החבר הליברל להרגיע אותו, אבל ההוא בשלו: "רק זה חסר לי, שמלא גברים ייגעו בי ויתחילו איתי".
מעט הומואים, לסביות, בי וטרנס, זו לא רק כותרת – זו התמודדות כמעט יומיומית עם ארון כובל וחונק, עם שנאה שמהדהדת בכל פינה, עם חשש מפני אלימות פיזית ומילולית. קשה להיות חופשי כשאתה צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף, כשאתה חושש לנשק את החבר שלך לפני שהוא עולה לאוטובוס, או ללכת איתו יד ביד בערב רומנטי. להומופוביה יש זרועות ארוכות וארסיות, שהופכות לפעמים לתקיפה אלימה, שולחת אותך לאשפוז בבית החולים, או סתם פוצעת אותך במקום הכי רגיש והכי כואב.
התבוננתי בו ארוכות, רציתי להבטיח לו שהוא יכול להיות רגוע, שאף אחד לא יסתכל עליו בכלל. אבל הוא, מצידו, כבר היה עמוק בעולם הפנטזיות. "אתה לא יודע מה זה מסיבות של אומואים? הכל שם חשוך, ואתה נכנס לשם וכולם ישר מתחילים לגעת לך בתחת ובעוד כל מיני מקומות, מלטפים אותך בחזה ומלקקים לך את האוזן". אוחצ'ה המומה, שהאזינה בקשב רב לדבריו, מיהרה לנסות ולהידחק פנימה בעקבות התיאור המגרה. אני מצידי צחקתי.
"מה אתה צוחק, יא אומו?!" הוא ניגש אלי באיום. המשכתי לחייך. "התיאור שלך די רחוק מהמציאות", אמרתי לו. "אבל אולי באמת עדיף שלא תיכנסו למסיבה הזו, כולם יהיו שם הומואים".
"למה מי אתה שתגיד לי אם להיכנס למסיבה או לא?" התעצבן הערס. "אני אכנס לכל מקום שאני רוצה!".
דניאל, שעמד לידי כל הזמן הזה, החליט לשבור שתיקה. "אתה מוזמן להיכנס לאן שרק תרצה!", חייך לעבר הסטרייט שקצת התבלבל.
"בוא'נה בוא'נה יא אומו תפסיק להתחרמן ממני, למה אני יזיין אותך!" אמר הערס בלי לשים לב מה הוא אומר. דניאל, חובב סטרייטים ידוע, חייך אליו ושאל "אז תרצה לרשום טלפון?"
"איכס יא אומו מה נראה לך שאני אומו לך לך יא מזדיין בתחת אם תמשיך לעצבן אותי אני יזיין אותך בתחת!" המשיך הערס. "יאללה יאללה בוא נלך מפה, איכס האומואים האלה, בוא נלך למסיבה אחרת". אמרו והלכו.
כל הנוכחים בטיילת רק עמדו בצד וצחקו
בעד המצעד:
מחר הם עוד ירצו לעצור את האהבה של כולכם
טל איתן
ביום שישי הבא יצעדו בירושלים הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, ושאר חברים מכל הצבעים והמינים. התהלוכה הצבעונית הזו תהיה מכוסה בצבע השחור והמאיים של המתנגדים. היום הם רוצים לעצור את האהבה של ההומואים, ומחר הם ינהלו לכל המדינה את החיים
למחרת, בדרך למסיבה אחרת, היינו עדים למקרה אחר של הומופוביה. קבוצה של ילדים, בני 12 לכל היותר, רדפה אחרי טרנסקסואלית, זרקו עליה אבנים וקיללו אותה. "יא קוקסינלית, יא הומו", צעקו, וכל הנוכחים בטיילת רק עמדו בצד וצחקו. היא ברחה מהם, עד שנמאס לה. התיישבה על המדרכה, חלצה את העקבים הגבוהים, והתחילה לרדוף אחריהם. הגיבורים הגדולים עשו אחורה פנה, ודפקו ריצה שלא תבייש את אלוף העולם בספרינטים. "אני אשלח אתכם לבית חולים", צעקה, וחזרה מתנשפת לנעול את נעלי העקב.
מתחת לפנס הטיילת, ראיתי אותה מתיישבת, מנסה להסדיר את הנשימה ולמחות את הדמעות שלא הפסיקו לרדת. רציתי לגשת אליה, לחבק אותה, להגיד לה שזה בסדר. רציתי לרדוף אחרי הילדים האלה, לגרור אותם להורים שלהם ולספר להם איזה חלאות הם מגדלים. רציתי לצעוק על העוברים והשבים, שעמדו בצד וצחקו. אבל לא מצאתי את המילים. הייתי כל כך המום מהשנאה, מהכעס, מהקלות שבה יכולים להשפיל אדם עד עפר, באמצע רחוב, באמצע סופשבוע הגאווה.
מה שווים מצעדי הגאווה עתירי החתיכים, מה שוות המסיבות הנוצצות והתהלוכות הצבעוניות, אם הומו לא יכול להרגיש בטוח ברחוב בו הוא גר? שלסבית צריכה להתמודד עם משפטים הומופוביים שנשלחים אליה כ"בדיחה" מידי יום? שטרנסקסואלית צריכה לברוח מחבורה של ילדים ברברים, שצורחים עליה וזורקים עליה אבנים? אילת אמורה היתה להיות גאה יותר באותו סוף שבוע. במקום זה, היא זכתה שוב לתת עדות של שנאה מעוורת, כזו שמוחקת את בני האדם שעומדים מאחורי ההתקפה והופכים אותם לצללית חסרת פנים, חסרת שם. הרבה יותר קל לשנוא "הומואים", את כל ההומואים, מאשר אנשים ספציפיים.
תגובות הומופוביות לטור שלי
כמעט בכל שבוע נכתבות תגובות הומופוביות לטור שלי כאן ב-ynet. לא ברור לי מדוע אנשים טורחים להיכנס, פעם אחרי פעם, ולכתוב "איכס, הומואים" בגרסה כזו או אחרת. מה מניע את אותם קוראים לבחור במודע בתוכן שמדבר במוצהר על גייז, ומה מחזיר אותם, שוב ושוב, לעמדת השליפה, לירות לכל עבר את מטחי השנאה שלהם בתגובות. בסופו של דבר, הטוקבקים האלה גורמים תגובה ההפוכה: הם מעודדים אותי להמשיך ולכתוב, להיאבק על המקום הקטן והאישי הזה שלי. לפעמים הם מעליבים ופוגעים במיוחד, אבל זה כנראה המחיר שצריך לשלם כשבוחרים בעמדה כל כך מוצהרת וחד-משמעית.
היום מציינים את היום הבינלאומי נגד הומופוביה (הבנ"ה, בקיצור). יום בו בני אדם מכל קשת הגוונים והנטיות מציינים את המאבק למען סובלנות, פתיחות וקבלה של האחר. עבור לא
עוד מבט:
בחופש הגדול איציק ניסה לאנוס אותי
ראבק
אחר כך היה מישל. הוא למד איתי, אבל גר ביפו. הייתי ילד נמוך ובלונדיני, בובת אימונים של כל מי שלמד תרגיל חדש בקרב מגע. מישל היה נדבק אלי כשהייתי מחכה לאוטובוס אחרי הלימודים ומספר לי מה הוא רוצה לעשות לי. הוא היה חזק, הוא איים שירצח אותי, ואני פחדתי אפילו לרוץ משם. שנים עברו עד שהשתחררתי מהטראומה
להרבה מאוד אנשים יש בעיה עם גייז, וזה בסדר. אף אחד לא ביקש מאף אחד לאהוב את כולם. אבל אנחנו מבקשים, צריכים, חתיכה קטנה של אמפתיה, משבצת קטנה של ביטחון, בה נרגיש חופשיים להיות, לחיות, ליצור, לאהוב. אנחנו מבקשים, צריכים, שהכל יכירו בכך שגם אנחנו בני אדם, עם רגשות ועם רצונות, עם חלומות ועם צרכים. כשמישהו זורק קללה הומופובית, או מתעצבן למראה זוג חד-מיני ברחוב, הוא שולח חץ מורעל היישר לליבם של אנשים. אנשים שיש להם שם, ויש להם פנים. בני אדם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
