אני הקדורני

קלוד לנצמן, עיתונאי, במאי ופילוסוף

שלושים דקות בדיוק. זה הזמן שקצב לי קלוד לנצמן. בימים שקדמו לפגישה ניסיתי להפוך בפסיפס הקדורני שהלך ונבנה סביב דמותו של העיתונאי, הסופר, הפילוסוף, חברם הקרוב של סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר, ובמאי המונומנט התיעודי "שואה", שהצטייר על פי עדות רבים כאיש זועף וקשה שאינו מחבב עיתונאים.

שלושים דקות. זה הזמן שתקתק מהרגע בו צלצל הטלפון בחדר המלון של לנצמן להודיע על בואי, ועד למפגש הממשי ביננו. דקות ספורות קודם לכן שאלתי את מלוויו האם ברורה לו מטרת המפגש ואם יש סיכוי שאצא ממנו בשלמות. הם מיהרו למלמל: "הוא יודע, זה כנראה לא ילך, בהצלחה" וסגרו את הדלת.

אל חדר הישיבות במלון הילטון בת"א נכנס איש בעל צדעיים כסופים ועיניים עייפות, הרעים "בונז'ור" בקול בס שמילא את החדר והושיט יד ללחיצה חזקה. לנצמן הפתיע. אה, ובדיעבד התברר כי הוא ידוע באיחוריו לפגישות, מן מניירה נרכשת של מי שיודע שיחכו לו. תשאלו את אנשי ראש הממשלה אריאל שרון שנאלץ להמתין לו כחצי שעה.

"ירש את התסביכים"

לנצמן, 82, נולד בפריז. כשהיה בן תשע התגרשו הוריו. במלחמת העולם נדד כשהוא נושא תעודות מזויפות שהגנו על חייו ומאוחר יותר הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטית. במלחמת העולם השנייה שירת במחתרת הצרפתית, הצטרף לפרטיזנים וזכה לעיטורי גבורה. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת טוביגן שבגרמניה שם למד פילוסופיה.

בהמשך דרכו שימש כמרצה לספרות צרפתית ופילוסופיה באוניברסיטה החופשית בברלין, אולם את עיקר מרצו השקיע בתחום העיתונות. בשנות החמישים והששים היה לנצמן חבר פעיל בחוגי האינטליגנציה בפריז, בה נמנו באותה התקופה גם הסופר אלבר קאמי והפילוסופים ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. ביחד איתם קרא לשחרור אלג'יר מהקולוניאליזם הצרפתי.

במשך תקופה ארוכה עבד לנצמן כמזכיר כתב העת Les Temps Modernes שיסדו סארטר ודה בובואר, ומאוחר יותר ערך אותו. הקשר עם השניים נולד בעידודה של אחותו הצעירה שהיתה מיודדת עם סארטר. אחיו הבכור, ז'אק לנצמן, הוא סופר מצליח ועל השניים כתב העיתונאי ישעיהו בן פורת בשנות השישים: "ז'אק ירש מאבותיו את הנשמה, אחיו קלוד ירש את התסביכים".

במשך שנים שימש כמזכירו האישי של סארטר אותו כינה "האלוהים שלנו" והיה לידידה הקרוב ולמאהבה של דה בובואר, שהיתה מבוגרת ממנו ב-17 שנים. השניים היו בני זוג כשבע שנים ובדיעבד כתבה דה בובואר: "נוכחותו שיחררה אותי מנטל הגיל. הודות לו הוחזרו לי אלפי דברים: שמחה, פליאה, חרדות, צחוק ורעננותו של העולם".

בניגוד לאינטלקטואלים יהודים רבים מהשמאל הצרפתי, נתן לנצמן ביטוי מתמיד לזהותו היהודית. לאורך כל השנים היה סניגור למדינת ישראל שספגה גינויים והתנגדות חריפה בקרב ארגוני השמאל. ביקורו הראשון בישראל ב-1952 היה במסגרת עבודתו העיתונאית.

את צעדיו הראשונים בתחום הקולנוע עשה בתחילת שנות השבעים אז הוקרן "למה ישראל?", סרט מסע שמנציח מפגשים שקיים עם אזרחי המדינה בני העדות השונות. שאיפתו הקולנועית והחברתית היתה ליצור תמונת מצב של המציאות הישראלית על כל מורכבויותה ורבדיה השונים. עשיית הסרט, לדבריו, היתה מעשה תשובה לשמאל הצרפתי, שנלחם לצדו למען שחרור אלג'יר מכבלי הכיבוש הצרפתי אך יצא למלחמת חורמה נגד ישראל עם ניצחונה במלחמת ששת הימים.

בשנות השבעים נישא לסופרת הגרמניה אנג'ליקה שרובסדורף המתגוררת כיום בירושלים. "יש לו אופי בלתי נסבל, הוא אדם רגזן ובעל מרה שחורה", אמרה עליו בראיון עיתונאי שהעניקה לפני שנים מספר, אך עם זאת הודתה, "הוא האהבה האמיתית האחרונה שלי". השניים התגרשו אך עדיין שומרים על קשר.

"גיליתי שאני בתוך הזיה"

ב-1985 אחרי שנים ארוכות של תחקיר, יצר לנצמן את הסרט "שואה", יצירת מופת בת יותר מתשע שעות ומהסרטים החשובים ביותר שנוצרו בתולדות הקולנוע. לנצמן שכנע את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לתמוך בהפקת הענק והסרט נעשה בסיועה של מדינת ישראל. חומר הגלם כלל יותר מ-300 שעות מצולמות ובעריכתו סייעה זיוה פוסטק. "שואה" הוא מסמך תיעודי מצמית שהופך את המופשט לקונקרטי ועוסק בתיאור דקדקני של השמדת העם היהודי באמצעות עדויות ניצולים ופושעים נאציים. קיבוץ העדויות וסגנון הראיון של לנצמן הפך את הסרט לפורטרט מבעית של רצח עם.

הסרט זכה בין היתר בפרס הסזאר הצרפתי, פרס האקדמיה הבריטית לקולנוע, פרסים מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ופרס מבקרי הקולנוע של ניו יורק. "הסרט שינה את חיי לחלוטין", אמר לא אחת, "הוא הפסיק את זרימת הזמן, את חלופיותו, במהלכו הייתי אדון הזמן, הייתי חוק לעצמי... אחרי חמש שנים גיליתי שאני בתוך הזיה. זה היה מן מפלצת, סופה, הזמן שלי היה חולה, לקח לו זמן לחזור לזרם".

בטרילוגיה הקולנועית שיצר שהחלה בשאלה "למה ישראל?", קיבלה מענה ב"שואה" והמשיכה ליכולת ההרתעה בסרט "צה"ל", ביקש לנצמן לספר את סיפורה של אומה. את הפרטי הוא השאיר מאחור. גם בראיונות איתו הוא מתרחק מהפרטי שמתגלה לעתים נדירות רק במרומז. נשים עבורו הן מסתורין, הוא אוהב לטפס על הרים ומאמין שיש משימות שאדם מוסרי חייב לבצע. הוא מעיד על עצמו כמי שתמיד היה אחוז אובססיה לרגעים האחרונים שלפני המוות. הוא התנצח לא אחת עם הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ שתבע את המונח "יודונאצים" ואמר בתשובה: "ליהודים אין אלימות בדמם". הוא מטיס דאונים, לא מחבב בלשון המעטה את שפילברג שלדבריו "מינה את עצמו לאח הגדול של הזיכרון". גם את הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני הוא לא ייקח לאי בודד. "סוכר ורוד, זה שזה היה", סיכם את סרטו של בניני.

הוא לא מחבב עיתונאים. הוא מעריץ את צה"ל באופן כללי ואת חיל האוויר הישראלי בפרט. בטיסת ביכורים עם סגן מפקד חיל האוויר דאז, איתן בן אליהו, במטוס F-16, הצליח לנצמן שלא להקיא למרות הניסיונות החוזרים והנשנים בהן העמיד אותו הטייס. במלחמת המפרץ מיהר להגיע לת"א המותקפת כהפגנת סולידריות עם העם היושב בציון. בתקופת מלחמת לבנון השנייה פרסם מאמר ביומון הצרפתי "לה מונד" שתומך בפעולות הצבא הישראלי בלבנון וקיבל מכתב תודה על כך מראש הממשלה אהוד אולמרט. לאחרונה החל בכתיבת הביוגרפיה שלו.

המילה נחמה הזכירה ללנצמן את השיר "חסר המזל" שכתב המשורר הצרפתי ז'ראר דה נרוואל שהתאבד בתלייה: "אני הקדוֹרני, האלמן, הבלתי-מנוחם,/ נסיך אַקְוויטניה שנוּשל ממִגדלו:/ כוכבי היחיד מת, והלאוּטה זרועת המזלוֹת שלי/ נושאת את השמש השחורה של המלנכוליה.// אַת, שניחמת אותי בלֵיל הקבר –/ השיבי לי אֶת פּוֹסיליפּוֹ ואֶת הים האיטלקי,/ אֶת הפרח שנָעַם כל כך ללבי העגום/ ואֶת הסוכה שבה זמורות הגפן נשזרות בוֶרד".

• בשבוע הבא נביא את חלק ב' של האסוציאציות עם קלוד לנצמן
  

אסוציאציות נוספות: 

רונית אלקבץ   

לוק בסון   

סמי מיכאל   

זובין מהטה   

איתי טיראן   

עמוס גיתאי   

רוברט מקי   

אחינועם ניני   

דוד אופק   

סטיב רייך   

• דורי מנור סייע בתרגום מילולי של השיר