צבוטותי וכותותי הלכו לים

גלריה הקיבוץ היא חלל תצוגה ותיק מאוד, שנמצא בלב מתחם הגלריות של משולש גורדון – בן יהודה – דיזנגוף בתל אביב. נוכחותה במקום כגלריה לא מסחרית מאפשרת לה להתנסות בפורמטים שונים, לפעמים פחות בוהקים, של אמנות עכשווית.

סימה מאיר, אחת משתי המציגות בגלריה כעת, מציירת בטושים על משטחי

פורמייקה לא גדולים. הציור על פורמאיקה לבנה, חומר סינתטי מעובד, מפיק ממנה דימויים צבעוניים עשירים ומפורטים, המחקים מעשה רקמה. מאיר שייכת לקבוצת אמנים שמשחזרים מעשה אוּמנות מסורתי, מהסוג הקרוי בהכללה "מלאכת נשים". הוא קיים בתרבויות שונות אלפי שנים וממשיך להתקיים עד היום כייצוג של "אתנטיות" כלשהי. הפעולה שלה, ציור איטי ומוקפד של דגם רקמה, משחזר את פעולת הרקמה המקורית בעמלנות סבלנית ששייכת לעידן אחר. לא כמו במלאכת הנשים המסורתית, סימה מאיר משתמשת במשטח החלק וזול המראה, ככלי שבאמצעותו היא אומרת משהו על סביבת החיים שלה.

בסדרות קודמות שלה, מראה הרקמה היה דליל והכיל טקסטים עם שברי ציטוטים מתוך האתוס הציוני חלוצי. בתערוכה הנוכחית הדגמים הם בעיקר של רקמות בדואיות עשירות, צבעוניות, דשנות וצפופות. לפעמים פני השטח של הפורמאיקה מכוסים לגמרי, אבל מאחורי העושר והגודש החומרי והצבעוני נגלים חוטי השתי וערב, המראה המהוה, השחיקה והפרימה בשוליים. חורים של יושן נפערים המראה הססגוני והמדויק של הבד הרקום. 

מאיר פועלת מתוך תרבות שנסחה לעצמה לפני שנים את היפה והראוי המקומי. כמו הרקמה התימנית, גם הרקמה הבדואית על דגמיה נשאבה לתוך מערבל הבטון שמתוכו היתה אמורה לצאת היהודיה החדשה, שחורת שיער, יחפת רגל וצחורת חיוך. מין בדואית מתוחכמת שכזו, שאכן יצאה מהשטנץ עם שמלות וחולצות רקומות מתוצרת "משכית" והמשיכה לרקוד במשך מספר עשורים. עכשיו הרקמה נשארה בגדר דגם פרום, פיסה שנגדעה מתוך ההקשר התכליתי שלה ועם השנים דהתה ונקרעה. בהיבט אחר היא נשארה רקמה בדואית: לא רק זיכרון ציוני, אלא ייצוג של מעשה ניכוס מתמשך. זהו סט המטפורות שסימה מאיר מייצרת, בחומרים זולים, מתוך השבר של בת הארץ, שהתחנכה בתוככי האתוס של התנועה הקיבוצית וליוותה את דעיכתו. ברמה האינטימית יותר, זה משהו שהיא אומרת, כאמנית, לתרבות שגידלה אותה. הדרך שלה להתמודד.

בסדרה אחרת, שרק מעט ממנה מוצג בתערוכה, היא פורמת את המארג לטובת עבודת רישום צבעוני נהדרת ביד חופשית. סירה שטה בתוך מרחב מופשט, כשרק במפרש נשמרת טקסטורת הצלבים הקטנים, ציפורים מתוך המדריך ודגמי צבאים סבוכי קרניים פותחים אופק אחר, מחוץ לצר וללוחץ.

קו דק בין מצחיק למפחיד 

למה הבחירה ב- PINCEMI ET PINCEMOI?

פעם חשבתי שזהו מין סיפור בדיחה כזה בין ילדים, אבל בעצם יש מי שמוקרב על מזבח הבדיחה הזאת. הוא טובע בים. גם קורה אסון וגם יש כאן הפתעה פתאומית ולא נעימה. כששמעתי את אמי מספרת את הסיפור לבתי, פתאום הבנתי שיש לו גם גרסה ישראלית. מסתבר שזה קיים בכל העולם".

ולמה הבחירה בלֶבד כחומר עבודה?

"אני עושה את כל הדימויים מצמר גולמי דחוס שאני דוקרת במחט ומהדקת עד שהוא הופך ללבד. זוהי טכניקה ישנה מאוד. כדי לייצר את הפנים אני צריכה לדקור אותם הרבה מאוד זמן. יש משמעות לפעולה האלימה הזאת".

יכולת לקחת אסיסטנט

"לא, זה בלתי אפשרי. לחשוב שמישהו יחתוך וידקור את הפנים שלי..."

• סימה מאיר – "צפוף" / סלי קריסטל קרמברג – PINCEMI ET PINCEMOI בגלריה הקיבוץ. אוצר: יניב שפירא