דברים שרואים מכאן לא רואים משם

זה היה לפני 14 שנים, תערוכה אחת ברצף מרשים מאוד של תערוכות ומלגות שמאיר גל אסף, בעיקר במקום מושבו בניו יורק, מתחילת פעילותו האמנותית עד היום.

עבודה של מאיר גל. לא שם לב שדברים השתנו כאן

שנים ספורות אחר כך הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, גם היא טקסטואלית, שכבר סימנה תנועה מהאישי-פוליטי לעבר הלשון והתכנים שבהם משתמשים בשיח על אמנות ישראלית. התערוכה הנוכחית היא מעין המשך לתערוכה שהוצגה אז במוזיאון. העבודות מוצגות הפעם בפורמט של הזרקת דיו על בד (שלא נמתח יפה על המסגרת), הדפסות גדולות המכילות בעיקר שברי משפטים, הלקוחים מכל מיני מאמרי ביקורת וטקסטים על אמנות. הסדרה נקראת "סיפורה של אמנות ישראל", כשמו של ספר שכתבו וערכו גדעון עפרת ובנימין תמוז. עבודות אחרות, "הלקסיקון העברי המלא" ו"הלקסיקון הישראלי המקוצר", נושאות אוצר מילים גס ואלים שכמובן מעיד על התזוזה לעבר הביבים שחלה בחברה הישאלית.

הבחירות בחומרי העבודה, נושאי העיסוק, הציטוטים, ללא שמות הכותבים, על אמנים ששמם לא מוזכר, הכל הופך לפלט אחד מתמשך שמצטט מתוך הכתיבה על אמנות ישראלית. מהמחקר שגל עשה בכמויות גדולות של טקסטים, הוא מצרף מובאות מתקופות שונות שמצביעות על תזוזה של השפה, על בואו של השיח העכשווי, הפמיניזם, הפוסט פמיניזם. מה שלא זז הוא הדרך שבה בחר לייצג בעבודות שלו יחסי כוחות,

ולהבליט בחזית את הדיבור על אודות אמנות לוקאלית שמתגעגעת לעולם הגדול, חוששת מפניו ובודקת ומגדירה את עצמה כל הזמן מחדש כנגד מה שקורה בחוץ. לתוך זה משתרבבת הרגישות החברתית ומתערבבת ברגישות האחרת לשפה ולשיח. הנה דוגמה:

"ההליכה לעבר נועדה לחזק את הקיום בהווה"; "הרצון העז לדבר עם העם"; "אני בהחלט רואה את עצמי כביזנטי"; "צייר עם שליחות"; "הרישומים שלו נשאו את בשורת הרישום הקונקרטי"; "האמן השפיע על האוצר וזה עבר מ'רגישות צרפתית' ל'רגישות דדאיסטית' "; "האמן תרם את יצירתו לאוסף"; "אחד פעל בחלל ואחד פעל בזמן".

העמוד מסתיים במשפט: "הוא הוסיף את המילה 'שטיין' לשמם".

בתחתית כל טקסט מופיע צילום שגם הוא במקרים רבים מכיל מלים הלקוחות משלטים, גרפיטי או פרסומת. במרכז הגלריה העמיד גל שני פסלי ברזל גזורים בדמות מפת 67, מודלים של מגיני שמיים שאומרים, נניח: הארץ כבר חסומה וארוזה כגטו מכל עבריה, רק הגנת ברזל מהשמיים עוד חסרה לה. זה יפה, ברמה של הברקה. אחד המודלים סוגר לגמרי את הארץ, האחר נותן לה מעט מרחב מחייה. הבעייה היא בחומר הטקסטואלי ובקונקטסט שלו. הצגת ההקבלה בין ישראל כגטו אמנותי להיותה גטו מדיני ותודעתי כבר לא כל כך רלוונטית. מאיר גל פועל כאילו לא קרה כאן כלום, כאילו לא היו שנות השבעים והשמונים ולא כתבו כבר טקטסטים נטולי הקשר ואירוניים, עם דימויים וציטוטים, על אותם עניינים, וכאילו אף אחד לא ניסח מעולם את מערכת היחסים בין האמנות הישראלית 'כאן' למה שקורה 'שם'. הוא לא זוכר שרוביק רוזנטל היה כאן, ואחרים, שהעמידו מולנו את מראת השפה שפשתה בנו לאורך שנות האינתיפאדות. צריך יותר מזה כדי שהחומרים האלה יהפכו לאמנות.

אין חשק לייחס את הבעייתיות של התערוכה הזאת לעובדה שמאיר גל לא חי בארץ כבר שנים. נראה שהוא נשאר מחובר בטבור. נראה גם שרבים מהציטוטים מתקשרים לחווייה הבסיסית שלו כאמן יליד הארץ, אבל איך אחרת אפשר להסביר את תחושת הדז'ה וו לנוכח כל מסת המלל הזה?

הפתעה נעימה 

עבודה של שחר יהלום. נוף עדין ומורכב

ובמקום אחר בעיר, בבית ספר קטן לצילום, בגלריה קטנטונת מוצגת כעת תערוכה של הצלמת הירושלמית אתי שוורץ. בתערוכה "אפקט החממה 2" היא בונה מערך של סדרות צילומים שנוגעים בטבע עירוני מאולף.

צילום של אתי שוורץ. מדוייקת ומעמיקה

זהו נושא די שגור בצילום העכשווי, ובכל זאת העבודה של שוורץ ממוקדת, מעניינת מאוד בחיבורים שהיא עושה בין שחור לבן לצבע, בין גדלים שונים של עבודות ובעריכה שלהם על קירות הגלריה. כל נגיעה שלה בנושא מדויקת, מעמיקה, מחברת בין צילומי אובייקטים לגירסאות שונות של טבע פראי, ברדוקציה למצב האורבני שלו. אתי שוורץ נעה בקלילות בין צילום מונוכרומי מינימליסטי בסטודיו, להקצנות צבעוניות מלאכותיות של נופים ביזריים ונשארת, בכל זאת, בתוך משהו מנוסח ברמה אינטליגנטית וראויה מאוד.

צילום של אתי שוורץ. מנוסח ואינטלגנטי 

• "כיסופים לגטו" תערוכה של מאיר גל||  pier עבודה של שחר יהלום. גלריה נגא, רח' אחד העם 60, תל אביב.
  

• "אפקט החממה 2" תערוכת צילומים של אתי שוורץ. גלריה צילום בעם, רח' בית אלפא 13, תל אביב.