"ליפול בשביל לקום"

שינפלד: "ללכת לבד בעיר זרה מפחיד אותי, אבל להיכנס למקומות אפלים בנפש בשביל הריקוד זה לא. אני לא הולכת על בטוח" 

רנה שינפלד נולדה בתל אביב בחורף 1938. בגיל 12 התקבלה בניגוד לרצון הוריה ללימודים אצל המאסטרית הגדולה של המחול הקלאסי בישראל, מיה ארבטובה. "מה יש לך להרים את הרגליים כמו סוס עד האוזניים", חרזה אמה והזהירה: ריקוד לא הולך עם משפחה וילדים. אבל שינפלד לא הקשיבה. האהבה למחול היתה חזקה מזה. בגיל 17 נרשמה ללימודי מחול מודרני אצל רנה גלוק. אחרי הצבא החליטה שינפלד להירשם לקורס קיץ באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, החלטה גורלית ששינתה את חייה. באותו הקיץ ממש ביקרו באקדמיה הירושלמית הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, מרתה גרהם והברונית בת שבע דה רוטשילד. הצצה חטופה בבחורה הצעירה עם הפנים המסותתות, הגוף הגבעולי והידיים הארוכות, הספיקו לגרהם. בסוף השיעור קיבלה שינפלד הודעה שזכתה במלגת לימודים בניו יורק. היא ארזה מזוודה, נעלי בלט והתרגשות גדולה ונסעה.

שינפלד. "גרהם היא האמא הרוחנית שלי. יש המון דברים שירשתי ממנה ואני חייבת להיפטר מהם"

אחרי שלושה חודשים של עבודה קשה, הרבה זעה ושעות סטודיו, ביקשה ראיון עם גרהם. "הודעתי לה בנאיביות גדולה שאין לי שום כוונה להישאר בניו יורק ושאני רוצה לחזור לארץ ולכן אני צריכה ללמוד בזמן קצר כמה שיותר. אמרתי שחשבתי לעבור לג'וליארד כי שם מלמדים גם מוזיקה וסגנונות שונים של מחול", מספרת שינפלד. התגובה של גרהם היתה כדרכה אקסצנטרית אך מלאת נשמה. "היא רתחה וכמעט סטרה לי אבל כיבדה את בקשתי". שינפלד זכתה במלגת לימודים בג'וליארד בתקופה שבה כמעט ולא קיבלו ללימודים סטודנטים זרים. את האודישן עשתה יחד עם רקדנית צעירה ולא מוכרת בשם פינה באוש. במשך שנתיים למדה בג'וליארד ושם גם החלה ליצור. עבודת ביכורים שעשתה זיכתה אותה בפרס לכוריאוגרפים צעירים בסכום 10 דולר שבוזבזו מייד. בתחילת שנות השישים חזרה שינפלד לישראל והתחתנה עם בעלה אורי, מנהל מפעל לנעלי ילדים ומאוחר יותר יצרן נעלי בלט שזכו לשם: רנה בלרינה.

שינפלד הקימה להקת מחול משלה והעלתה ערב מיצירות שלידתן החלה עוד בניו יורק. בתקופה של שממה מחולית שאכלסה את להקת ענבל בלבד, שינפלד נזקקה לסיוע שהגיע מכיוונה של הברונית דה רוטשילד שראתה בלהקה של היוצרת הצעירה גרעין למה שיהפוך את המפה המחולית בישראל על פיה. "אחרי שהקמתי את הלהקה, הברונית פנתה אלי עם היוזמה להקים את להקת בת שבע. היא ביקשה לשלוח אותי פעם נוספת לאמריקה ללמוד את התפקידים הראשיים של מרתה גרהם, לרכז קבוצה של רקדנים ישראלים ולהעלות את היצירות בארץ".

מתוך "בדים מרחפים", יצירתה האחרונה

שינפלד חזרה אל הסטודיו של גרהם בניו יורק, איגדה קבוצה של רקדנים בהם הדסה בדוח ושמעון לוי מלהקת ענבל, אהובה ענבר, אשרה אלקיים ומשה אפרתי. אחרי מספר חודשים של חזרות חזרה הקבוצה המגובשת לישראל ובשנת 1963 הוקמה להקת בת שבע. ההצלחה היתה פנומנאלית. פרמיירות חגיגיות, עשרות הזמנות להופעות בחו"ל וביקורות שהגדירו את הלהקה כמהפכנית. במשך עשרים שנה היתה שינפלד רקדנית ראשית וכוריאוגרפית בלהקת בת שבע אותה גם ניהלה לאורך תקופה. כשבת שבע דה רוטשילד החליטה להקים במקביל את להקת בת דור, החליטה שינפלד שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולהתפתח לכיוונים אחרים. "חשבתי שהלהקה התדרדרה ולא רציתי יותר, אבל לקח לי כמה שנים טובות לאזור אומץ וללכת". 

בשנת 1979, אחרי שהקימה תיאטרון מחול משלה, העלתה שינפלד ערב סולו ראשון מתוך 60 יצירות שיצרה ליחיד ולקבוצה. "חוטים של סולו", נקודת המפנה שבפעם הראשונה בקריירה המפוארת של שינפלד לא שאבה מיצירותיה של המנטורית מרתה גרהם, זכה לביקורות משבחות והוזמן להציג ב-Theatre De La Ville בפריז ובניו יורק וגם שם הוגדרה כפורצת דרך. למרות הרפרטואר העשיר והמובחר של עבודות שבאמתחתה ולא מעט פרסים יוקרתיים, ממדליית כוכב הזהב בתחרות הבינלאומית למחול בפריס דרך שלושה פרסי כינור דוד, פרס א.מ.ת ופרס לנדאו לאמנויות הבמה, שינפלד גם בגיל 70 לא נחה לרגע. הסקרנות הילדית והצורך לרדת לפשר התנועה ולחקור אותה הם מנוע ובערה. "חושבים שאני נוקשה ופדנטית, אבל כך חינכו אותי מרתה גרהם, הברונית דה רוטשילד ואמא שלי", היא מחייכת, "יחסית לישראל אני באמת קשה".

שינפלד היא אמא לבן ובת וסבתא לשניים. אחרי שנים של התעסקות אילמת בגוף בשנת 1998 אזרה עוז והוציאה לאור ספר שירים ראשון בשם "אתה תרקוד, אני אמעד".

משפט מפתח: "ה'יהיה בסדר' הישראלי לא קיים בגוף שלי"