לא מתביישת בכלום

האישה שרקדה על לא מעט הרי געש בחייה ועוררה סערות יצריות ויצירתיות במוחם הקודח של גדולי הכותבים והיוצרים בצרפת, נאחזת בחיים כאילו אין מחר. "הקריירה שלי נוצרה כתוצאה מסדרה של מפגשים משמעותיים, ואלוהים יודע שהם כולם היו נפלאים ומעשירים!", היא אומרת ומכוונת בין היתר לפילוסוף ז'אן פול סארטר, שעודד אותה לבצע מיצירותיהם של משוררים צרפתיים וכתב לה את "רחוב המעילים הלבנים" ולז'אק פרוור שכתב לה את "אני כמו שאני", שהפך אחד מלהיטיה הגדולים ומאוחר יותר את "Les Feuilles Mortes" ו"Les Enfants Qui S'aiment" שעודם חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלה. גם לאו פרה ושארל אזנבור חלפו בצמתי חייה. פיאף היתה אמנם זו ש"גילתה" את אזנבור לעולם, אך גרקו היתה אחת הזמרות הראשונות שביצעו משיריו בשלב בו עדיין היה אנונימי. אזנבור העניק לה את השיר "אני שונאת את ימי ראשון", שהוקלט בשנת 1951, הפך ללהיט והוביל להחתמתה בחברת התקליטים פיליפס שהיתה אז בחיתוליה.

גרקו: "לא לפספס רגע" (צילום: אלי אלגרט)

בניגוד לפיאף, שהביאה איתה את "קולו של הרחוב" עם רפרטואר פופולארי, גרקו נתפשה ועודה נתפשת כזמרת של שירים מסוגננים, אינטלקטואלים, "ספרותיים". זה בדיוק מה שהוליד את החיבור עם כותבים כמו פרה, שכתב במיוחד עבורה את "Jolie Mome". בשנת 1955 נפגשה לראשונה עם ז'אק ברל, אז זמר וכותב שירים אנונימי מבלגיה.

השניים הפכו לחברים קרובים וגרקו ביצעה רבים משיריו, בהם "J'arrives" שנכלל ברפרטואר ההופעות הקבוע שלה משנות השבעים ואילך. מברל "ירשה" גרקו את מי שבעתיד יהפוך לבעלה – הפסנתרן והמלחין ז'ראר ז'ואנס.

נוכחותה הדומיננטית של גרקו, מהנשים היפות בצרפת, הצליחה להטיל אימה על לא מעט גברים ונשים שעברו בחייה. סרז' גנסבורג אמר בראיונות שהעניק כי המפגש הראשון איתה הותיר אותו המום. בסוף שנות החמישים הקליטה גרקו משיריו של גנסבורג, בהם "Les Amours Perdues". האלבום השיק את הקריירה של גנסבורג ככותב שירים. גרקו הקליטה מאוחר יותר שירים נוספים של גנסבורג בהם "אקורדיאון" ו"סטריפטיז", אבל היה זה "La Javanaise" אותו כתב במיוחד עבורה, שהפך ללהיט ענק וסמל היכר. ז'ורז' בראסנס העניק לה את "Le Temps Passe", וגי באאר, שכתב בין היתר לזיזי ז'אמר, נתן לה במתנה את "Il n'y a plus D'apres", פייבוריט של מעריצי הנוסטלגיה ושנות הזוהר של סנט ז'רמן דה פרה.

היא היתה נשואה לשחקן פיליפ למר, אותו פגשה על סט הצילומים הסרט "Quand Tu Liras Cette Lettre" שביים ז'אן פייר מלוויל. השניים התגרשו בשנת 1956, זמן קצר לאחר לידת בתם לורנס-מארי. אחרי הגירושין עזבה לארה"ב והשתתפה בצילומים לסרטים של הנרי קינג, ג'ון יוסטון ואורסון וולס. בשנת 1965 נישאה בשנית, הפעם לשחקן מישל פיקולי.

הנישואין החזיקו מעמד מספר שנים אך נגמרו בגירושין. בשנת 1989 נישאה בשלישית למלחין ולפסנתרן ז'ראר ז'ואנס, שמלווה אותה עד היום בהופעות.

אחד המפגשים ששינו את חייה של גרקו היה המפגש עם נגן הג'אז האמריקני מיילס דיוויס. את דיוויס פגשה לראשונה באקראי במועדון ה-Pleyel בפריז שאחרי המלחמה. הוא היה בן 22. היא היתה שחקנית בתחילת דרכה. זה היה הקונצרט הראשון שלו בפריז. המקום היה מלא מפה לפה ולגרקו ממילא לא היה הכסף לשלם עבור מקום ישיבה. היא התבוננה בו מנגן מאחורי הקלעים. בפרופיל הוא נראה לה כמו ציור של ג'יאקומטי. "פנים של יופי גדול, ואני לא מדברת אפילו על גאונותו של האיש", היא אומרת, "לא צריך היה להיות תלמיד חכם או מומחה לג'אז בכדי שזה יכה בך. היתה הרמוניה בין האיש, הכלי והסאונד". היא לא דיברה אנגלית, הוא לא דיבר צרפתית והאהבה פרחה. "מיילס הוא סיפור אהבה למופת, אהבה טהורה שהתגברה בצורה פלאית", היא מסכמת כיום.

משפט מפתח: "יופי הוא מה שהופך את החיים במידה רבה לאפשריים"