האיש שלא יהיה שם

זאת היתה חתיכת הפתעה. ברגע שמינתה את עודד קטש בן ה־32 למאמן שלה בשלוש העונות הקרובות, מכבי תל אביב דילגה על כל מאמני הצמרת הישראלים שהאמינו כי יום יבוא והם ישתלבו בה בתפקיד כזה או אחר. ההחלטה הזאת משאירה באירופה את שרון דרוקר, כי אין לו לאן לחזור; היא מותירה את ארז אדלשטיין על הגדר, כי גם הוא מיצה את מיטב האופציות כאן; היא מוכיחה לאפי בירנבוים שההצלחות שלו במשך השנים לא מרשימות את מכבי; והיא גם קובעת שהשאיפות של אריק שיבק, עוזר מאמן נבחרת ישראל, לא יתממשו בשנים הקרובות. אבל יותר מכל, היא מנתקת את מכבי לטווח ארוך מהמאמן הישראלי הכי מצליח כיום. מדיוויד בלאט.

אם להוציא מכלל חשבון את פיני גרשון, שהסתכסך עם חלק מההנהלה, בלאט נתפס כמאמן־הבא הטבעי ביותר של מכבי אחרי נבן ספאחיה. ראשית, הוא כבר היה שם. שנית, מכל הבחינות האפשריות — ההישגים וההתקדמות שלו, שכרו ומעמדו, יכולתו וקשריו — הוא עומד מעל כל השמות שהזכרתי. לכן כל בר דעת סימן אותו אוטומטית כמועמד המוביל למשרת המאמן בשני הקיצים האחרונים. על פי הדיווחים, בין המסמנים היו אנשי מכבי עצמם. בשני המקרים זה לא התממש.

לכאורה, לגמרי לא ברור איך מאמן ישראלי בכיר שעבד במשך חמש עונות במכבי, מהן שנתיים כמאמן ראשי, לא נקטף בחזרה דווקא כשהוא בשיאו המקצועי. לכאורה, לא מתיישב עם ההיגיון שלמרות ההתקדמות של בלאט בשנים האחרונות — המינוי למאמן נבחרת רוסיה, הזכיות באליפות ובגביע עם בנטון טרוויזו באיטליה, ותארים נוספים שרשומים על שמו — האיש לא חתום על חוזה שמבטיח את נוכחותו בהיכל נוקיה לפחות לחמש השנים הקרובות. אבל למעשה, בלאט לא יהיה שם מהסיבה הכי הגיונית שיש: כי הוא לא צריך להיות.

דיסקונקטינג פיפל

הנימוק הרשמי לכך שבלאט שותה היום צ'אי בבזאר באיסטנבול במקום לאכול במסעדת 206, הוא כמובן הפער האדיר בין הדרישות שלו למה שמכבי מוכנה לשלם למאמן. האיש דרש מיליון יורו, מה שנראה כמו הפצצה דמיונית לחלוטין: הרי החוזה שלו לעונה הבאה עם בנטון טרוויזו (שממנה נפרד בינתיים) עמד על פחות מחצי מזה. אבל בהמשך התברר שסדר גודל של מיליון יורו בהחלט יכול להיות שווי השוק שלו, כשקיבל — ודחה — הצעה כזאת מדינמו מוסקבה.

מכבי, מצידה, שמעה מיליון יורו ובחרה שלא להגיב. היא פשוט הלכה הלאה בלי לנהל מו"מ ממשי עם בלאט, ומינתה את קטש תמורת משהו בשכונה של 200 אלף דולר. בלאט שיחק אותה כאילו זה ממש בסדר מבחינתו להיעדר בשנה הבאה מהיכל נוקיה, אבל סביר להניח שהוא ציפה לפחות לאיזשהו מיקוח. זה לא קרה. כשהופיע מול המצלמות אחרי שנודע על מינוי קטש, שפת הגוף שלו שידרה עלבון מסוים: שוב יש תאקל בינו ובין מכבי תל אביב. הצלקות הישנות העמיקו עוד קצת. וזה בדיוק העניין, הצלקות.

כדי להבין את הרקע לאי הנוחות בין בלאט למכבי צריך לחזור אחורה, אל שנותיו הראשונות במועדון. תזכורת: הקבוצה סיימה רצף של תשע שנים בלי הופעה בפיינל פור האירופי רק כשבלאט הצטרף לגרשון. רק כשהוא הגיע נכנסו למערכת אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד, נייט האפמן ומרקוס גורי — שחקנים מהסוג שצוותים קודמים במכבי לא היו מגיעים אליהם, או אפילו חושבים עליהם. במילים אחרות, לא כוכבים מוכחים נכון לרגע שבו הוחתמו. המעקב אחר שחקנים זרים, הסקאוטינג אחר יריבות, ההכנה הטקטית למשחקים, השיפור העקבי של יכולת ההגנה הקבוצתית — כל אלה לא היו ביד אליהו לפני בלאט.

גרשון פרש ב־2001, אחרי הזכייה בסופרו־ליג, ובלאט תפס את מקומו באופן צפוי וטבעי. העונה הראשונה התבססה על הסגל הקודם, שסחט מעצמו עוד הופעה בפיינל פור. בשנייה כבר היה סגל חדש לגמרי, שלא הגיע למטרה ואחרי שלוש עונות רצופות נותר מחוץ לארבע הראשונות באירופה. הגענו לקיץ 2003, כששמעון מזרחי כבר ידע שבאביב תארח תל אביב את הפיינל פור האירופי. בסיוטיו הוא ראה את תסריט העשור הקודם חוזר ומתרגש על ראשו: מכבי מארגנת את הפיינל פור, אבל לא מגיעה אליו. יד אליהו מלא בעשרת אלפים אוהדים, ואף אחד מהם לא צהוב. המסקנות היו ברורות: מחזירים את גרשון מפרישה, ומבקשים מבלאט שיואיל בטובו לשוב לעמדת העוזר אחרי שנתיים כמאמן ראשי.

"נו, גלבוע, אמרתי ריזלה אחת"

שם זה התחיל. בלאט נפגע, לא משנה כמה פעמים גרשון נשבע שלא מדובר בנסיגה אלא בתזוזה זמנית הצידה כדי לשוב ולהתקדם קדימה ("אני הרי לא הולך להיות פה יותר מדי שנים. דיוויד יעבוד איתי, לצידי, נעבוד יחד"). רצים ושליחים הגיעו אליו כדי לדבר על ליבו של בלאט, והוא השתכנע. בקושי. אבל הצלקת עוד שם, גם אם יכחיש עד יומו האחרון.

העונה ההיא הסתיימה בזכייה באליפות היורוליג. ולא סתם זכייה, אלא בומבה מדהימה של 44 הפרש לפרצוף של סקיפר בולוניה, הפרש השיא של כל הזמנים בגמר גביע אירופה. אחרי החגיגות התברר שלגרשון יש תיאבון והוא רוצה להמשיך. בלאט לא היה יכול לשאת את זה יותר: הוא עזב לקריירה עצמאית באירופה כמאמן ראשי ונחת ברוסיה, מקום שבו משלמים מצוין בשנים האחרונות לאנשים שכדורסל הוא עיקר חייהם.

גם בעונה שלאחר מכן זכתה מכבי באליפות. גרשון התעייף, אבל החליט להישאר. בלאט כבר היה אלוף היורופליג עם דינמו סנט פטרסבורג, ומשם התקדם ליורוליג בכוחות עצמו וחתם בטרוויזו. בזמן הזה, קיץ 2005, הוא היה אמור להפוך גם למאמן נבחרת ישראל — אבל אז התברר שלמרות התארים האירופיים, למרות המעמד של אחד המאמנים המבטיחים ביבשת, לאיש אין אסמכתה כמאמן. פשוט אין לו תעודה רשמית ממכון וינגייט. אחרי טרטור בלתי רגיל סביב העניין הזה, נשבר לו והוא ויתר על הכבוד.

בצעד חירום נשלח אל בלאט שמעון מזרחי, הפעם לא מתוקף תפקידו כאדון עולם במכבי תל אביב, אלא כמ"מ יו"ר איגוד הכדורסל. בתום הפגישה התברר שיכולותיו של מזרחי, בניגוד לפולקלור, מוגבלות. המאמן לא השתכנע, לא נעתר ולא חזר. ומי שרוצה לקשור בין העלבון של בלאט ב־2003 לסירוב המנומס לבקשתו של מזרחי שיעמוד בכל זאת בראש נבחרת ישראל, מוזמן לעשות זאת. על אותו משקל אפשר להסביר במילים כמו "אמוציות" ו"אגו" — שלא לומר נקמה של ממש על הלבנת פניו של מזרחי — למה מכבי לא נשכבה הקיץ על גחונה בשבילו. וזה רק חלק ממה שמוביל למסקנה הפשוטה: בלאט לא נועד להיות.

שועלי שמעון

דיוויד בלאט הוא לא המאמן המושלם למכבי תל אביב, גם אם הנתונים היבשים רומזים אחרת. מאמן מושלם למכבי הוא אחד שבא מקרביה, שמבין את צרכיה ואת מהותה, ושמוכן לעבוד תחת התנאים המאוד מסוימים של ההנהלה. בלאט של 2007, בניגוד לבלאט כשהתחיל את דרכו בקבוצה לפני שמונה שנים, לא מתלבש טוב על המערכת. הוא חתיכת פאזל שפשוט לא מתחברת לחלקים האחרים.

בלאט הנוכחי — הכישרון הבינלאומי המוכח, המאמן הזר הראשון של מעצמת כדורסל כמו נבחרת רוסיה — היה עלול להיתקע כמו עצם בגרון לאנשי מכבי ולחלק מהאוהדים שלה. לאן הוא כן מתאים? בדיוק למקומות שבהם הוא נמצא. הוא מאמן מושלם לקבוצות כמו בנטון טרוויזו או אפס פילזן, ולא במקרה הוא עבר מהראשונה לשנייה. שתיהן מסתובבות בשולי הפיינל פור כבר שנים, שתיהן זכו במפעלים המשניים של אירופה, שתיהן קבוצות מובילות בארצן. בשתיהן יש תכנון לטווח ארוך, השקעה מאסיבית בכישרונות צעירים, ספונסר ותיק, קומפלקס ספורט פרטי ומפואר — ובעיקר שקט מוחלט סביב המאמן, שזוכה לאשראי עצום ותמיכה בלתי מסויגת מצד ההנהלה.

דיוויד בלאט, בקיצור, צריך לעבוד בסביבה שבה הוא יכול להוציא לפועל את התוכניות שלו. סביבה שבה שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן ורענן כץ לא יושבים מטר מאחוריו ובזמן פיגור או במשחקים צמודים עוטים על עצמם פרצוף חמוץ/ עוצמים עיניים בייאוש/ מקמטים שפתיים באכזבה/ מניעים את הראש בתנועות של חוסר אונים, ונותנים לגיטימציה לקהל — גם אם לא התכוונו — להיכנס לראש של המאמן ולהוריד אותו מהמסלול. ג'וב בטאו ויטוריה לעונה הקרובה, למשל, היה יכול להיות יופי של אופציה, אבל כמאמן נבחרת לאומית הוא לא יכול לעבוד במקביל בשני התפקידים, על פי חוקי הליגה הספרדית. צפו לראות אותו שם בעתיד.

בלאט אוהב, וצריך, להיות במקומות שיש בהם אורך רוח. הוא מדוקדק ויסודי עד אימה; בניגוד לפיני גרשון, הוא לא צריך פאניקה של פיגור ב־20 הפרש כדי להתעורר ולחיות את המשחק. וחוץ מזה, הוא לא מכביסט. לא ממש. נכון, היה לו חלק גדול בהצלחה של המועדון מאז תחילת העשור. נכון, הוא קורא לו "משפחה". אבל היחס שהוא מקבל מהאוהדים ומהקבוצה, והיחס שלו אליהם ואליה, לעולם לא יהיה כמו יחסי מכבי־גרשון.

מרגע שגרשון הגיע למכבי הוא שכח בקלות ובמיומנות את כל התלונות והטענות שהשמיע כלפיה כשאימן בגליל, בראשל"צ ובירושלים. הוא הפך למכביסט תוך שניות ויישר קו עם בעלי הבית שלו. רק אחרי שנים בא רענן כץ, שהתחרה איתו בשליפות מהירות, ונוצרה מהומת אלוהים שפלטה את גרשון אל מחוץ לעסק. בלאט מצידו קיבל סטירה מההנהלה כבר אחרי שתי עונות, שלא לדבר על שריקות הבוז מהיציעים. אחרי העונות היפות באירופה, אין לו שום סיבה להתגעגע למלחמת ההישרדות שניהל כאן בקדנציה הקודמת שלו, כשהקהל לא הבין את רכבת החילופים שלו ואת ניהול המשחק הטקטי מדי.

דיוויד בלאט של 2007 הפסיק לדאוג למכבי תל אביב. הוא דואג קודם כל לעצמו, בדיוק כמו שמכבי דואגת לעצמה. הוא צריך לעבוד במקום שבו המאמן הוא הסמכות המקצועית הבלעדית; היא צריכה מישהו שיתאבד למענה, שישתף את ההנהלה במתרחש, שלא יהיה מוכן לשמוע על הפסד. לא לחינם חזר צביקה שרף למערכת עשר שנים אחרי שנפלט. לא לחינם נשאר גיא גודס על פי דרישת ההנהלה אחרי עונה בעייתית מאוד, למרות שהמאמן החדש קטש העדיף שלא יהיה לצידו. שרף, גודס וקטש הם מכביסטים, וזה מה שהקבוצה רצתה. היא החליטה להשתקם כבר עכשיו — ואת זה עושים במכבי יותר דרך הבטן מאשר דרך הראש. בזמן משבר מקבצים את הכוחות הכי נאמנים, והולכים איתם.

לפי התפיסה המקובלת במכבי, בן משפחה הוא כזה שאם קוראים לו לדגל, הוא בא בלי לשאול שאלות ובלי להציב תג מחיר בגובה העננים. אבל ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מוכיחה שבמקרה של בלאט, אי אפשר לדבר בכנות על משפחתיות כמו שמכבי רואה אותה. הוא לא ממש רוצה לחזור לסיר הלחץ המבעבע תמידית, והמועדון רחוק מלצאת מגדרו למענו. במובן הזה, ומכל הסיבות האלה, דיוויד בלאט נועד להיות בהרבה מאוד מקומות — אבל לא במכבי תל אביב.