שלום - ולא להתראות

השבועות האחרונים לא עוברים עליי בשירה ובריקודים, כי אם בכתיבה ובהרהורים. אני חושב על נקודות בציר הזמן של המחלה, על המונדיאל בו הספקתי לצפות למרות חששותיי. אני נזכר איך פחדתי שלא אזכה לחוות אירוע כזה

או אחר שבכל זאת הגעתי אליו. שמחות קטנות של חולים סופנים, היודעים שהזמן שנותר להם קצוב וצריך ליהנות מכל רגע.  

שתחיה טוענת שאנו עסוקים כעת בתהליך הפרידה. היא ביקשה ממני לזמן את קרוביי מדרגה ראשונה כדי להיפרד מהם בצורה מסודרת, דבר שממילא רציתי לעשות לפני חודשים מספר אך לא עלה בידי. אני, שחשבתי על כך לא פעם, מחייך כל אימת שעולה בי המחשבה על אחיי היושבים לצדי, מחזיקים בידי ואינם יכולים לדבר מעוצמת ההתרגשות. לא נראה לי שזה יקרה. שכבת הציניות העוטפת אותנו עבה ודביקה מכדי שנעשה זאת.

בדמיוני אני שומע את אחי הציניקן מבקש שאדבר איתו דקות מספר לפני שאני מתפגר, על-מנת שיספיק להיפרד ממני וגם להגיע ללוויה. כך יצליח להרוג שתי ציפורים במכה אחת. לא התקשרתי אליו, חבל על השיחה. אחי הקטן הופיע בעיצומו של שרב אכזרי, תוהה האם יש דבר מה שיוכל לעשות. זה שנים חלומי הרטוב הוא שאחיי יבקשו ממני הוראות מרצונם החופשי, אך החום והעייפות מנעו ממני להסביר לו את שרציתי - והוא נאנח בהקלה כשבישרתי לו שאין דבר לעשותו. הוא שמח להיפרד מהעבודות, אבל לא ממני. אפילו לדבר על כך לא היה מוכן, גם לא בצחוק.

אחי הנשוי הגיע מלווה בבתו הקטנה, שמיד בסיום לעיסת השוקולד שקיבלה ביקשה יפה ללכת הביתה. לאחר מספר בקשות היא עברה לצרחות, ובשמחה נפרדתי מהרעש שהקימה. מת עליה, לא השאירה זמן לפטפוטי פרידה. אחותי הגדולה לא מבינה על מה כל המהומה. הרי בכל פעם שהיא מבקרת אותנו היא גם נפרדת לשלום. לטענתה, המשפחה שלנו לא ייצרה מריבות מרות מהעבר שצריך להתמודד איתן. יחסית למשפחות אחרות שהיו יכולות לכלכל סאגה או שתיים אנחנו משפחה משעממת, היא תמיד אומרת.

אחותי הקטנה, שמגיעה כמה פעמים בשבוע, מביטה בי דוממת לאחרונה. לא העזתי להיפרד ממנה, עדיין יש זמן לכך. נוסף לכך היא דרמטית, ואיני יודע מה היא מסוגלת לומר או לעולל. אימי רק שמעה על הרעיון ויצאה מביתי, עיניה דומעות, בידה האחת שקית מלאה בקופסאות סלטים שהכינה שתחיה ובידה השנייה שקית לימונים מהעצים בחצר. מה הפלא שאין בדעתה להיפרד? יתירה מזאת, היא לא מוכנה להאמין שאני נפרד ממנה באמת ובתמים. כמוה, גם הילדים לא מוכנים לפרידה. הם לא רוצים לדבר על כך גלויות, ורק כשהפעלתי עליהם לחץ פיזי מתון דמעותיהם ודמעותיי התערבו בשיחה.

היום ישנם מומחים לתהליך הפרידה, הם מלווים את המשפחה ומלמדים אותה כיצד לעשות זאת. אני, שבחנתי את התנהגותי לאורך תקופת מחלתי, גיליתי

שנפרדתי מכולם השכם והערב. נראה לי שאם איעזר במומחה שכזה, בני משפחתי ישליכו את שנינו גם יחד היאורה ללא כל עכבות. הם כבר לא מסוגלים לשמוע את הדיבורים על הנושא הכאוב משהו. "תיפרד ודי", הם פוסקים.

השלמתי עם מצבי החדש, בו אני עסוק באיזון הכאב בעזרת כדורים כאלה או אחרים. כל שנותר לי הוא לומר למכריי וקרוביי שלום - ולא להתראות. בלבי כבר עשיתי זאת, במציאות זה קשה הרבה יותר.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס