הניחו לנו למות בכבוד

מאז שחליתי, חלומי הרטוב הוא ללכת לישון חי - ולקום בבוקר מת. יותר מכל אני מפחד מתהליך ארוך של גסיסה, במהלכו אהפוך לחולה סיעודי ואפול לנטל על משפחתי, בעיקר על שתחיה. אני צוחק איתם כשאני מתאר איך אזדקק לחיתולים, בדיוק כמו הגור הקטן, אבל המחשבה על כך לא נעימה במיוחד וגורמת לי לאי שקט.

אני משתדל לנהוג לפי האמרה "העבר - אין; והעתיד - עדיין". רק את ההווה נשאר לי לחיות. "אני חיה לי מיום ליום", שרה חווה אלברשטיין את מילותיו של חנוך לוין. אני, לעומתה, חי מארוחה לארוחה. אופק התכנון שלי מוגבל לשעות ספורות בלבד, ואני מנסה להפיק את המרב מכל רגע נתון.

יום אחד, כשהיינו במחלקה האונקולוגית בבית חולים גדול במרכז, ישבנו מול מזכירה שלא נחה לרגע. הטלפונים לא הפסיקו ליילל בקולי קולות והפקס הקיא מדי כמה דקות עותקים של מסמכים רפואיים. אך למרות הרעש והמהומה היא לא הפסיקה לחייך, מרגשת אותי ביחסה הסבלני והתומך לחולים הקשים שלמולה.

הגעתי מלא רוח חיים ושש אלי קרב וניסיתי להצחיק מעט את אלה שחיכו לרופא. "אין לי זכות קדימה בגלל שאני חולה סרטן?", שאלתי בקול רם, שישמעו, אך הם לא הגיבו. אחרי שראיתי את התיקים עבי הכרס שלהם הבנתי את הסיבה. נדרש

סבל כדי להעביר אותם ממקום למקום. התיק שלי פוצל לשניים כבר מזמן עקב נפחו הבלתי סביר, או אולי בגלל שאיבדו אותו פעם ופתחו אחד חדש.

השעות הארוכות שעברו עלינו בהמתנה נמחקו כלא היו בחדרו של הרופא, ששוחח איתנו כאילו איש לא ממתין לו בחוץ. שאלתי אותו על האפשרות שחולה ייקח את גורלו בידיו ויחליט על מועד מותו. כמו כל הרופאים האחרים להם הצקתי בעבר, גם הוא התעלם משאלתי. לי נותר רק לקנא בתושבי בלגיה, כמדומני, שבאישורו של הרופא יכולים לקנות "ערכת מוות". זו מורכבת משתי שקיות: האחת מרדימה את החולה; השנייה ממיתה אותו ללא כל כאב. מחירה שווה לכל נפש, כ-60 יורו, ושווה כל-אחד מהם.

לא מזמן התקשרה אליי חולה שמצבה דומה לשלי. היא סיימה עם כל התרופות בסל וכל שנותר לה הוא לחכות בביתה למוות. "אני לא רוצה להפוך לחולה סיעודית בסוף חיי", אמרה בדמעות, וביקשה מתכון מנצח להתאבדות לכשיומה יגיע. איני יודע מדוע חשבה שאני מומחה גדול בנושא. דיברנו דקות ארוכות בטלפון ולבסוף היא נרגעה. אמרתי לה שגם אני לא הייתי מתנגד שגלולת מוות קטנה וחמודה תשכון לבטח בכיסי, אבל הזכרתי לה שבמהלך המחלה נפלנו לבורות שחורים ועמוקים, בהם היינו לוקחים אותה ללא מחשבה שנייה. היא הסכימה איתי, והמסקנה היתה שטוב שאין לנו אחת כזו. אחרת, מזמן לא היינו בחיים. 

בשמם של חולים רבים שאין להם את הבמה או הכוח, יש לי רק בקשה קטנה: אל תתנו לנו להתבזות לקראת רגע הפרידה מהחיים. תנו לנו להחליט, יחד עם הרופא

המטפל, שהגיע הרגע בו ייסורי הגוף ומכאובי הנפש הגדישו את הסאה. המחשבה שנוכל לשלוט גם בסופנו תביא רוגע לנפשנו המיוסרת. רק מי שחולה במחלה סופנית וממתין למותו יכול להבין אותנו ללא הסברים נוספים.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס