וידאו באינטרנט: האם טראש הוא מתכון ההצלחה?

אתרי שיתוף הווידאו הבינו מהר מאוד ש"תוכן גולשים" זה אולי מושג נחמד למשקיעים בבועת ה-Web 2.0, אך כדי למשוך צופים ומפרסמים, ועל מנת לעשות כסף, צריך להציע גם תוכן מקורי.

אתרי הווידאו מפיקים בעצמם תכנים בחלק מהמקרים, או לפחות מסייעים לגולשים להפיק קטעים ותוכניות. הם מפתחים פורמטים בעזרת הגולשים ובעזרת חברות חיצוניות, ולמעשה מציעים  אלטרנטיבה מסוימת למדיום הטלוויזיוני.

האינטרנט (על אף מגרעותיו) מציע גמישות שלא קיימת בעולם הטלוויזיוני. אין רגולוציה כמו בערוצי הטלוויזיה. סף הסבלנות של הגולשים, והחוק - הם אלה שיקבעו את אופי התכנים, ואת שילוב האלמנטיים המסחריים בתוכן.

בניגוד לכללים הקשוחים של הטלוויזיה, האינטרנט לא כפוף ללוח משדרים קשוח: הפרק יכול לעלות ב-12 בלילה ואורכו יהיה 7 דקות, ואפשר גם להעלות אותו ב-4 אחרי הצהריים ולערוך אותו ל-2 וחצי דקות בלבד.

המדיום האינטרנטי עושה שימוש בתקציב נמוך מהטלוויזיה, בטאלנטים פחות מוכרים, באולפן פחות מושקע, ובציוד זול יותר שמתאים לשידור באיכות נמוכה יותר הנדרשת באינטרנט על מסך המחשב הקטן.

ב-YouTube האמריקני, למשל, פתחו ערוץ מיוחד לבחירות 2008 בארה"ב המשלב בין קולות המועמדים, לבין קולות העם. בין השאר, שודר שם עימות בין המועמדים לנשיאות, ובהשתתפות קהל הגולשים ששלח שאלות. במקביל, קמים באינטרנט מיזמי תוכן עצמאיים לא רעים בכלל כמו Rocketboom ו-Ask a Ninja.

הרבה טראש, מעט איכות

Heep של סלקום וב-Flix של תפוז מפיקים תכנים מקוריים. גולשים המזוהים כטאלנטים מקבילם עזרה בהפקת התכנים, ומקבלים חשיפה גבוהה באתרים.

דוגמה אחת לתוכן מקורי היא הסדרה "מטופלים", שהפיקה חברת 360 של דדי צוקר, ומשודרת החל מהיום ב-Flix. כאן מדובר במעיין גירסת ריאליטי-דוקומנטרית לסדרה "בטיפול" של HOT - סמדר שילוני אהבה, לי זה הזכיר קצת יותר את גירסה משונה ומרדימה ל"קשר משפחתי".

איכות התוכנית היא עניין של טעם, אך בכל מקרה לא מדובר בסתם גולש עם מצלמת רשת, אלא בהפקה שהייתה יכולה להגיע גם לערוצי הנישה בטלוויזיה.

"מטופלים" לא לבד. בין השאר אנחנו צפויים לקבל ב-Flix את "פאגין וחברים" - שדרוג לאתר מתיחות טלפוניות ישראלי, כאשר בפורמט החדש - המתיחות יומחזו על ידי בובות (נשמע מוכר? כן, קראו לזה Crank Yankers וזה שודר ב-Yes), את הסטנדאפיסט שחר חסון מתעד בחורות בחוף הים מקפיצות את דדיהן תמורת כסף מזומן (אולי זה רק אני, אבל זה מזכיר את התוכנית הדוחה "would'ja could'ja" שהגיעה מבריטניה ושודרה אף היא אצלנו בטלוויזיה).

עוד נוכל לראות ב-Flix מערכונים של חבורת היפופוטם, תוכנית תיעודית על להקת טרי פויזן, תוכנית לא ברורה בהשתתפות אבי ביטר ותוכניות קבועות נוספות.

יזמי התוכן האינטרנט חייבם ללמוד כי לא חייבים לחקות את הטלוויזיה, ופשוט לעשות אותו דבר עם תפאורת קרטון. על מנת למשוך צופים, חייבים לנצל את חסרונות המדיום הזה והתקציב הדל, ודווקא לנסות לשאוף להפיק דברים שלא היו זוכים דקת שידור בטלוויזיה - לא בגלל האיכות - אלא בגלל אילוצי המדיום.

לוח השידורים של Flix, ותכנים אינטרנטיים נוספים (כמו תוכנית הבוקר של וואלה!), מוכיחים באופן מצער, שלשידורי התוכניות באינטרנט בכל זאת יש משהו משותף עם עולם הטלוויזיה. על מנת להגיע לקהל רחב ככל הניתן, חייבים ספקי התוכן לתת תמהיל של תוכן איכותי, ולא רק טראש.