לעזאזל, לא הרמתי ידיים

לא פעם שואלים אותי קרובים, חברים או סתם מכרים, מדוע הפסקתי את הטיפולים בסרטן. לעתים זה מגיע למתקפה חריפה על הדרך בה בחרתי, ועל כך שאני משכנע חולים אחרים שלא לקבל טיפול. "לא זו היתה כוונתי", אני מסביר להם. "כשהתחלתי את המלחמה בסרטן היה לי ברור שאין שום סיכוי לנצח אותו, ועם זאת יצאתי לקרב".

לאורך תקופות הטיפולים היו ימים בהם הייתי שבר כלי, ועם זאת לא ויתרתי על עבודתי, מרחק של שעה וחצי נהיגה לכל כיוון. באחת הנסיעות שלי לחצור הגלילית עצרתי בתחנת האוטובוס ביציאה מכפר תבור ובכיתי בחוסר אונים. פשוט לא יכולתי להמשיך לנהוג. אבל לא נכנעתי, ואחרי מנוחה של כמה דקות המשכתי. הפסקתי לעבוד רק אחרי שנתיים אל תוך המחלה. תרופה הנקראת אוקסאלי-פלטין הפילה אותי לקרשים, ומהם לא יכולתי עוד להתרומם.

הרגשתי אז כפי שהנביא ישעיהו אמר, "מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה". אולם מצב רוחי לא היה ירוד כבעבר ואכלתי כל מה שרציתי. לא היו לי בחילות ולא דיכאונות והחשוב מכל, לא הייתי צריך להגיע אחת לשבוע למכון האונקולוגי. מי שלא ראה את השמחה על פני בכל יום חמישי בו הייתי אמור לנסוע לשם, לא ראה שמחת בית השואבה מימיו.

אז מה היה לנו עד עכשיו? שישה ניתוחים, שלוש שנים של טיפולים כימותרפיים וביולוגיים מהמגוון הרחב שיש ואין בסל, כמה שבועות של הקרנות, הוצאה כספית כבדה וגווייה אחת, שהחליטה לקחת את מר גורלה בידיה ואמרה עד כאן. לא רוצה עוד ברעלים שהפכו אותי למת מהלך, לא רוצה תרופות שמאריכות חיים והורגת אותם במקביל. ערכתי בקרת נזקים והפסקתי את הקזת הדמים, תרתי משמע. לא נכנעתי בלי מאבק ולעזאזל, לא הרמתי ידיים. אני פשוט רוצה לחיות ולמות בתנאים שלי.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס