בזכות השתיקה

בארבע שנות מחלתי למדתי לא מעט, משתאה בכל פעם מחדש שהלמידה לא מפסיקה גם כאשר אני במצב הקשה ביותר, מחובר לצינורות שונים ומשונים. ברגעים האלה, כל שנותר לי לעשות היה להקשיב לאחרים. לדבר, הרי, לא ניתן. אני, שמוצאי איננו ממנזר השתקנים, הייתי בטוח שהשתיקה לא תהיה קלה. אולם התרגלתי חיש מהר למצב הצבירה בו הייתי נתון, ולמדתי להקשיב מבלי לענות. תחילה לא דיברתי כי צינור היה תקוע בפי או באפי, ובהמשך רק צייצתי בקולו של אפרוח בן יומו.

וכך שמעתי את הרופאים מדברים בינם לבין עצמם על החולים, ונוכחתי לדעת שאין שחור ולבן בבית החולים. אז גם הבנתי מדוע החדרים במקום צבועים באפור. "כל מקרה לגופו", הרופאים היו תמיד משיבים לחולים דעתנים. משפט אחר שנותר

בזיכרוני הוא "רפואה אינה מדע מדויק". מקץ שישה ניתוחים כבר הייתי מצויד בפניני החוכמה של הרופאים והאחיות מהם למדתי, בעצם, כלום.

כשהיו באים לבקרני בשובי מבית החולים, גיליתי שגם אם לא אדבר כלל איש כמעט לא ישים לב לכך. אמנם הייתי צריך לומר משפט או שניים, אך בהמשך הסתגרתי בעצמי ושמרתי על מעט הכוחות שעוד נותרו בי. יכולתי לשתוק לאורך כל הביקורים ולהרגיש טוב עם עצמי. לא יכולתי לחדש או להפתיע את שומעיי בדבר חוכמה. הרי כבר אמר החכם מכל אדם כי אין חדש תחת השמש. וכך, לאט אבל בעקביות, למדתי לשתוק את עצמי לדעת.

אחד זה לבד, שניים הם חברה, שלושה הם ביחד וארבעה הם כבר קהל, קובע משפט נחמד שקראתי פעם. ואני שמתי לב לכך שכאשר יותר משני אנשים הגיעו לבקרני, השיחה התנהלה לרוב בערוצים מקבילים. בהתחלה חשבתי שהאורחים עושים זאת כדי שהשיחה תהיה עניינית יותר, אך להפתעתי גיליתי שכל-אחד דיבר על מה שהטריד אותו - ואותו בלבד. כאשר האחד פסק ללהג השני המשיך לדבר מהנקודה בה חדל לספר על עצמו, ואיש כמעט לא הגיב לדברי חברו. מאחר ולרוב היו יותר משניים, מדי פעם הם נאלצו להרים את קולם. אני, שהייתי מטרת הביקור, נשכחתי בצד. נראה היה שמילאתי את תפקידי כשסיפקתי סיבה למפגש, מקום ותקרובת, שהוגשה בידי זוגתי שלא פסקה לעמול.

המשפט ההוא ממשיך, ופוסק שחמישה הם אספסוף. ואכן, לא אחת נאלצתי לפזר התכנסויות קולניות להחריד, שהנוכחים בהן שכחו שיש ביניהם גם חולה סרטן

סופני, העומד למות בכל רגע נתון. חולה סרטן סופני שכל רעש קטן מעיר את שדי הכאב שלו משנתם המתוקה.

שיטה נוספת שרכשתי לעצמי בחודשים האחרונים, עת נפלתי לבורות שחורים בזמן הביקורים, היא לשאול את המבקרים שאלות ולתת להם לפטפט במקומי. בזמן שהם ענו, נחתי וצברתי ביני לבין עצמי כוחות להמשך הביקור. כן, בהחלט, היו כאלה שסיפקו לי שפע של זמן לאגור אנרגיה.

לעתים, כששהיתי בעומקו של הבור השחור, לא יכולתי להסתתר מאחורי שאלה, ומבקריי נאלצו להתייסר איתי כאשר אני מנסה לטפס חזרה. כמובן שנעזרתי בתרופה מהירת השפעה, אך גם הדקות הבודדות להן הייתי זקוק נראו ארוכות מאוד. ערב אחד, למשל, קרובת משפחה שבאה מצוידת בארוחת ערב מוכנה לפנקני, וחבר ממקום העבודה האחרון שלי, הביטו בי חסרי אונים. הם הפסיקו לאכול והמשיכו רק לאחר שנעמדתי על שתי רגליי מחוץ לבור, וגם אמרתי משפט או שניים שמהם למדו שבאמת חזרתי לאיתני.

אמרות כנף רבות כבר נאמרו בזכות השתיקה. שתיקה שווה זהב, גם אוויל מחריש לחכם ייחשב ועוד. לא פעם שמעתי במו אוזניי כיצד אומרים לחולה סופנית "את נראית עשר", "הירידה במשקל עשתה לך רק טוב" ועוד מיני שקרים. אני שראיתיה כמות שהיא באמת, אימצתי את המשפט בתיקון קל: אם אין לכם משהו טוב לומר תמציאו משהו, לעזאזל. לא תמיד האמת חייבת להיות נר לרגלינו.

אולם למרות כל פניני החוכמה בזכות השתיקה שהשפה העברית מספקת לנו, במקומותינו מקפידים לנהוג לפי הכלל למה לשתוק אם אפשר לצעוק. ואני תוהה: אם לצעוק - למה דווקא לידי? 

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס