כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

"תפסיק לעבוד ותוך חצי שנה נראה את האור בקצה המנהרה", אמר לי מנהל המחלקה בפגישה הראשונה שלנו (האור שתראה הוא הקטר שבא ממול. אין לך סיכוי להימלט מגורלך, אז תחיה טוב בזמן שנותר לך). הוא התקשר לאונקולוג שלי, "יש לי בחור צעיר עם מקרה מסקרן", הוא דיווח (בוא ננסה את התיאוריות החדשות שלמדנו בכנס האחרון. וכן, זה מקרה מעניין למנתח הכבד שלנו. הבחור יחזיק מעמד). ואילו האחיות שטיפלו בי לאחר הניתוח הראשון התלהבו ממני מאוד. "אתה חולה נהדר", הן פסקו (תמשיך כך, מבלי לבקש דבר, יש לנו מספיק חולים סיעודיים על הראש).

אחרי הניתוח השני, כשהגעתי למחלקה מחדר ההתאוששות, נועדתי עם המנתח שלי. "איזה סוג של טיפול נגד כאבים אתה רוצה?", הוא שאל בעודו פותח את התיק הרפואי שלי (נרשום מה שאתה צריך כדי שהרופא התורן לא יבלבל לי את המוח באמצע הלילה, אחרי יום של ניתוחים). לפני כל ניתוח היה יושב איתי שעה

ארוכה ומשיב על כל שאלותיי. "אני מעדיף חולים כמוך, כאלה שמציקים בשאלות ולא מתנהגים כמו כבשים", אמר לי בחיוך (אם היו לי עוד כמה כמוך לא היה לי זמן לנתח, נודניק שכמותך).

מגישת האוכל היתה נחמדה תמיד. "מה אתה רוצה לאכול?", היתה תוהה באדיבות (ממש לא משנה מה תבקש, נשאר רק עוף מכובס ואורז חצצי מהאינתיפאדה הראשונה). שתחיה היתה מצטרפת אליה, "תטעם משהו מהמנה", ניסתה לשכנע אותי (אין לי כוח וחשק לצאת בחום הזה למסעדה, לעמוד בתור הארוך ולהביא לך פרגיות-סלטים-צ'יפס. נמשוך אותך עד הערב. או שהכלב ימות או שהפריץ ימות).

באונקולוגית הדברים לא היו שונים. האחות שקיבלה אותנו בפגישה הראשונה יצאה מגדרה. "זה הטלפון הנייד שלי, אל תתביישו להתקשר", הכריזה (שלא תעזו להפריע אחרי יום העבודה, אני לא רוצה בבית שלי את הצרות שלכם). "לך תחמם את היד שלך", נבחה עליי האחות שהיתה אמורה לנעוץ סיכה בוורידיי (לא רוצה לראות אותך בחצי השעה הקרובה לפחות, עוד לא שתיתי את הקפה של הבוקר). "מה שלומך?", שאלה בחיוך רחב אחות אחרת, איתה הייתי בקשר טוב (אל תענה לי בכלל, אתה לא רואה שאני עסוקה?). תשובתי אפילו לא הספיקה ללטף את ישבנה שהתרחק במהירות הקול.

"אתה יכול לשאול אותי כל דבר שאתה לא מבין", מלמל האונקולוג שתיאר בקיצור נמרץ את סדרת הטיפולים החדשה שהייתי אמור לעבור (דבר בקיצור ולעניין. חולים רבים צובאים על דלתי ואם כל-אחד יהיה יסודי כמוך, אוכל את ארוחת הצהרים בערב שלמחרת). "אל תפסיק את הטיפול, תעשה הדמיה כדי שנראה כמה הוא יעיל - ותמכור את הבית אם נגמר לך הכסף", הרעים מנהל המחלקה בסיבוב הבוקר (מעניין זמן ניתן למשוך את הטיפול היקר הזה עד שתמות.

בינתיים, אתה מחזיק מעמד לא רע). ואילו הפסיכולוגית היתה חוזרת ואומרת שאני "עוף מוזר ומעניין" (תעשה לי טובה ותמשיך לכתוב קטעים נחמדים. לרוב משעמם לי בחברת החולים האחרים. כמה זמן אני עוד יכולה לשמוע אותם מבלי להשתגע בעצמי?).

"באנו לחזק ויצאנו מחוזקים", היו אומרים ברוך אורחים שבאו לביקור בצאתם מביתי (באנו עם הרבה פחד, לא ידענו מה לומר לך והוצאת אותנו מהבוץ). "היה נחמד מאוד", הייתי משיב בדרך-כלל (הצלחתם להתיש אותי עד מוות, הייתם מבוהלים עד-כדי-כך שנאלצתי להרגיע ולהצחיק אתכם).

אולי זה המקום להזכיר למקורביי ובני משפחתי, שבאים לבקרני בדרך-כלל בשבת ומכריזים בצאתם "תהיה בריא", שאני חולה גם בימי חול (לעזאזל, או שתבריא או שתמות כבר, נמאס לנו לבזבז עליך את השעות היפות של השבת). "אני חולה סרטן סופני שעומד למות בכל רגע נתון", אני משיב להם לא אחת כדי להניח את דעתם (אוציא לכם את המיץ עד שאמות, וזה לא יקרה כל-כך מהר. בינתיים, אני נהנה מכל רגע).

"לא שכחתי אותך, ובקרוב אבוא לשפד אותך על חרמשי", מלאך המוות אמר לי באחד המפגשים שלנו (לא שכחתי אותך, ובקרוב אבוא לשפד אותך על חרמשי). אצלו הסוגריים מיותרים. וגם חוש ההומור.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס