הרמ"א כבר גרס: אפשר להתנות קידושין
מה קורה כשאישה התאלמנה ואחי המת (שצריך לייבם) נעלם או ממאן לחלוץ? הרמ"א כבר גרס שניתן להתנות קידושין במצבים מסויימים ובתי דין אורתודוכסים כבר נדרשו לנושא הבעייתי כבר בתחילת המאה שעברה, אבל מה קורה היום בבתי הדין?
כל אישה שבעלה מת ללא ילדים זקוקה להתייבם לאחיו של המת או לעבור טקס חליצה לפני שמותרת להינשא לאדם אחר (חשוב לציין שילדים שנולדים לאשה שהתאלמנה אך לא עברה חליצה אינם ממזרים). בניגוד למה שחושבים – העולם אינו כפר גלובלי קטן – ואפשר ללכת בו לאיבוד. כלומר, ייתכן מצב שאשה מתאלמנת ויודעים שיש אח, אבל אין יודעים היכן הוא.
סיפורים כאלה היו למכביר בימי מלחמת העולם השניה ועוד קודם לכן. פוסקים בדורות קודמים הכירו באפשרות להתנות את הקידושין ולהפקיע אותו, במידה והאישה נופלת לפני יבם שאין יודעים היכן הוא, או שהוא מומר וממאן לחלוץ. זאת, משום שלא על דעת כן (שתיפול בפני יבם מסוג זה) נישאה האשה לבעלה. הלכה זו נקבעה על סמך קביעת הרמ"א על השולחן ערוך באהע"ז סימן קנ"ד ס"ד שם כותב: "והמקדש אישה ויש לו אח מומר, יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תיפול לפני המומר ליבום שלא תהא מקודשת". אכן – הרמ"א גרס שניתן להתנות את הקידושין במצבים מסוימים!
ישנם מקרים אחרים בהם היבם נמצא ומוכן לייבם אך אינו יכול לעשות זאת עקב מגבלה הלכתית, כגון אדם שהוא קיטע (ולא ניתן לחלוץ לו נעל), או מי שהינו חרש או אפילו קטן שלא מלאו לו עדיין 13. במקרה של קטן מחכים עד שיגדל, אולם במקרה של אח חרש או קטוע רגליים נאסר על האשה להינשא כליל ואין דרך להתירה.
בדומה לגט, גם החליצה צריכה להיעשות מתוך רצון (של הגבר) ולא מתוך כפיה אחרת היא פסולה בהיותה "חליצה מעושה". אמנם במקרים מסוימים ניתן לכפות על האח את החליצה, אך כמו במקרה של גט, מעדיפים הרבנים שהאשה תקנה את חירותה מן האח ולא שבית הדין יצטרך לכפות זאת עליו. מאחר שהתלות של האלמנה באחיו של הבעל המת היא גדולה, והאח יודע ומבין שהוא מחזיק את מפתחות החופש של אלמנת אחיו, ישנם מצבים בהם האח ומשפחת המת דורשים מן האשה לשלם סכום כסף או לוותר על הירושה שנפלה לה, תמורת החליצה. אולי יותר נכון לומר: ישנם מצבים בהם אחיו של המת ומשפחתו אינם דורשים מן האשה ויתורים כספיים, ונדיר הוא המקרה בו האח מוכן לחלוץ ללא כל דרישות ותנאים.
לאחרונה קיבלתי לידי מסמך המכונה "שטר חליצה" של הרבנות המקומית מגיילינגין - בדן משנת 1928. השטר נשא את חתימת האח של החתן, אשר נדר שבמידה וחלילה ימות האח בלי להשאיר אחריו ילד יהיה מוכן בכל עת לקיים את טקס החליצה לפני בית הדין במקום מגוריו, ולהתיר את האשה בהתאם להלכה של התורה הקדושה. עוד נדר האח שלא ידרוש מן האשה שום פיצוי למעט הוצאות נסיעה במידה ותהיינה. בנוסף לזאת קיבל על עצמו האח קנס של 10,000 מרק שאותם יהיה חייב לגיסתו לעתיד במידה ויוכח שלא עמד בהתחייבות הנ"ל בזמן סביר, לכל המאוחר שנה. נכדתה של החתן, אשר ב"ה זכה להוליד בנים ובני בנים, סרקה את השטר, תרגמה אותו והעבירה לי את המסמכים. היא העירה את תשומת ליבי לכך שהשטר היה שבלונה ולא שטר שנכתב במיוחד עבור הסבתא שלה.
השטר גרם לי להתרגשות רבה משום שהנה מתברר כי היו בתי דין אורתודוכסים בתחילת המאה ה-20 שהכירו בבעייתיות של הנושא, ודאגו לכבודן ולרווחתן של בנות ישראל. הם לא הכחישו את הבעיה או טיאטאו אותה מתחת לשטיח. הם לא אמרו שהעיסוק בשאלת מותו האפשרי של הבעל פוגע ברומנטיקה של בני הזוג, והם לא לקחו סטטיסטיקאי להנפיק סקר מדעי שמדובר במיעוט מקרים. הם הבינו שיש בעיה וקמו לעשות מעשה שיש בו תיקון. אמנם אין כאן התניה מראש והפקעה של הקידושין במקרה של מות הבעל ללא ילדים, אבל יש כאן בהחלט צעדים גדולים לטובת האישה.
אנו זקוקים היום, עוד יותר מבעבר, לאנשי מעשה שיכתבו שטר שבלונה להחתים בו כל חתן שיקדש את האשה על תנאי שלא תיפול לכל המצבים הקשים שיכולה ליפול בהם לאחר הנישואין.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390.
