אלוהים 2.0 (אלוהים, חלק ב')
הפעם מגלה אורי יסעור את האלוהים של העידן החדש, זה שלא מדקדק איתך על קוצה של מצווה, או במילים אחרות, זורם. מחפש תשובה –פרק כ'
החלק הקודם של כתבה זו פורסם בשבוע שעבר. אם טרם קראתם, עכשיו זה זמן טוב).
"וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', י"ט 11-12).
ופתאום, אלוהים חזר. בהתחלה היה קשה לשים לב שזה הוא. השתנה קצת הבחור. הוא כבר לא אותה ישות המרחפת לה בעולמות עליונים ומשגיחה משם על הנעשה בארץ מתחת, מטיפה מוסר ומענישה את הכופרים. כשאנשים חילונים, וגם לא מעט דתיים, אומרים היום 'אלוהים', הם בדרך כלל מתכוונים למשהו אחר לגמרי.
ברוכים הבאים לעידן החדש.
(כמו שאמרתי, זהו חלק ב' של הכתבה. אם עדיין לא נתקלתם בחלק א', עכשיו זה באמת זמן מצויין).
לילה אחד, לפני שבע שנים וחצי, בסופו של יום חורף סוער. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת, מותש ולאה. התיישבתי על הכורסא בסלון והצתתי סיגריה בחושך. בלי התראה מוקדמת, מחוץ לכל הקשר עולה על הדעת (ולכל המלעיזים – בלי שימוש באף חומר משנה-תודעה), התרחשה תופעה משונה ביותר – בבת אחת, ובמשך מספר שעות מרגע זה ואילך, חוויתי אושר צרוף.
אני לא יודע להסביר, כמו שלא ידעתי אז, מה זה אומר 'אושר צרוף'. החוויה הזו לא הייתה דומה לשום דבר שקדם לה. נשארתי לשבת באותו מקום כמעט עד לזריחה, אבל למעשה הייתי עסוק מאד: לצד תחושת ההתעלות הבלתי מובנת – כאילו העולם כולו (כולל שולחן הקפה והעציץ הנבול שעליו) מחייך אלי באהבה - הוקרן בדמיוני מעין סרט, שתיאר בפרוטרוט אירועים משמעותיים בחיי הקצרים עד אותו היום. חייכתי למראה הרגעים הטובים, נדתי בהשלמה לעבר הרגעים הפחות-טובים, וידעתי בוודאות מוחלטת, השמורה לחוויות מהסוג הזה, שמעכשיו הכל יהיה אחלה.
החיים, כמובן, הרבה יותר מורכבים מכפי שנדמה ברגעים של קתרזיס. תוך יום-יומיים כמעט הכל חזר להיות 'רגיל'. חוץ מדוק קל של פליאה, שהתיישב בדיוק במקום בו שהתה קודם לכן תחושת חוסר הטעם, וחוץ מהשאלה: מה זה היה, לעזאזל?! את התשובה לשאלה הזו חיפשתי בקדחתנות. בין היתר, פניתי לחשוד המיידי – אלוהים.
קוראים לו בדרך כלל בשמות אחרים (כמו 'אנרגיה', או 'כוח החיים') והוא הרבה יותר אמורפי מזה שקדם לו. אלוהים החדש, כך אומרים, לא מסתכל על העולם מבחוץ. הוא נמצא בדברים עצמם. הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. במקביל, הוא עסוק פחות בשאלות כלליות, כמו חברה ומוסר, ויותר בשאלות אישיות ופרטיות, של אושר, עונג והגשמה עצמית.
העידן החדש (ה'ניו אייג'') הוא מושג המתאר שלל תורות ואמונות רוחניות בנות זמננו. תחת הגג הרחב הזו אפשר למצוא מספר רעיונות נשגבים, שבאמת עשויים להצעיד את האנושות לכיוון חיובי יותר, לצד הררי בערות, טפלות, שרלטנות ויומרנות אין קץ. המשותף לכל אלה גם יחד, הוא תפיסה מהפכנית של מושג האלוהים.
בעידן בו, לטוב ולרע, אנשים יותר ויותר עסוקים בעצמם, אלוהים הקלאסי שדורש משמעת מבני האדם הלך ואיבד מהרלוונטיות שלו. לדת של מצוות ומנהגים, כמו היהדות הקלאסית, אין הרבה מה להגיד, לדוגמא, על חוויות אישיות כמו זו שתיארתי לעיל. מתוך החלל הזה צמח אלוהים 2.0. 
לדבר אליו (צילום: גיל יוחנן)
תומר פרסיקו מגדיר את עצמו כ"חוקר דת, אצלו ואצל אחרים" – רוצה לומר שרכישת הידע שלו לא מסתמכת אך ורק על התבוננות 'אובייקטיבית', אלא גם על התנסות אישית וחווייתית. תוכלו להתרשם מהצלחתו המרשימה בשילוב בין השניים באתר שלו, לולאת האל. הראיון עימו נערך באמצעות תכתובת אימיילים. מהסיבה הפשוטה, שתומר נמצא כעת בהודו.
"עצם קיומו של אלוהים מהסוג האישי, הרוחני", אומר פרסיקו. "הוא לא דבר חדש. אפשר לומר שאלוהים כזה היה קיים כבר בתנועת החסידות. מה שמיוחד היום הוא שבזרמים מסויימים רק זה קיים. האל המסורתי לא תקף יותר. אי אפשר להאמין בו (לרבים זה לא כל כך מסתדר מבחינה הגיונית), וממילא גם לא רוצים, כי הוא נוהג לצוות על עשיית דברים ספציפיים.
"אלוהים של היום הוא אלוהים "שלי", גם מהבחינה שאני קובע במה אני אאמין, וגם מהבחינה שהוא אמור לעזור לי אישית, לסדר לי את החיים. האלוהים הזה מגלה פחות אחריות כלפי הזולת. הוא לא יותר מדי בקטע הקהילתי, וודאי לא הלאומי. לפעמים הוא עוסק במוסר, אבל שוב, מנקודת מבט אישית, וכמעט לעולם לא על ידי הנחתת חוקים ומצוות מוגדרים".
הפלירט שלי עם אלוהים החדש הלך והתעצם. שנה לאחר מכן כבר הייתי בהודו. עברתי בכל מוקדי התיירות הרוחנית, כולל פעמיים ויפאסאנה ו-4-5 טבילות בגאנגס. הרגשתי אז – היום זה נראה לי קצת מצחיק – שיש משהו מהפכני באלוהים הזה. האמונה שלי הייתה משולבת בניצוץ שובב של מרד (במובן החיובי של המילה). נגד מה? אולי נגד החשיבות העצמית של הרציונליות שגדלנו עליה.
ובכל זאת – נדמה לי שכמעט אף פעם לא הייתי מחויב לאמונה הזו במאת האחוזים. לשמחתי או לצערי (כל התשובות נכונות), האפשרות שהכל אינו אלא הבל הבלים, תעתועי רגש ומחשבה, תמיד הייתה שם.
מה הקשר ליהדות?
במשך כל הזמן הזה, כלל לא חשבתי על האפשרות של חיפוש רוחני (להבדיל מחיפוש תרבותי/מסורתי) בעולם התוכן של היהדות. עד עכשיו, אני חייב להודות, הניסיונות להלביש על היהדות עקרונות רוחניים-אישיים נראה לי כמו אנכרוניזם היסטורי (שלא לדבר על הטענות ש-3 פסוקים בפרשת 'בשלח' מצפינים לא פחות מאשר 'טכנולוגיה לנשמה').תומר פרסיקו לא מסכים איתי. "צמיחתו של אלוהים החדש היא המשך של קו שהלך והתגבר ביהדות. היהדות נהיית פחות דת של "נעשה ונשמע" ויותר דת של עיסוק במשמעות. כיום זה כבר נראה מובן מאיליו שהיהדות היא למעשה סדרה של חוקים שמטרתם תיקון נפשו של הפרט (ולא, סתם לדוגמא, ברית קדושה בין עם לאלוהיו).
"דת משה היא דת חיה, וככזו היא משתנה תדיר. אני לא יכול לומר מה 'לא יהודי' לעשות, אם כי אני יכול לנחש איזה זרמים לא ישרדו את מבחן הזמן ולכן לא ימשיכו ויעצבו את מה שייקָרא בעוד כמה דורות יהדות: לדעתי דווקא התנועה הרפורמית היא יהדות חלשה, מכיוון שאין לה בסיס רוחני, אלא תרבותי-מסורתי בעיקרו. מה שכן משפיע, למשל, הוא תנועת "יוצאי הודו", אם אפשר לקרוא להם כך, שלדעתי מביאים לתוך היהדות תמות מיסטיות עמוקות, ואמיתות על המצב האנושי, שהיא זקוקה להן מאוד".
ומה קורה היום? בשנים האחרונות, ככל שצברתי ניסיון במה שנקרא לעיתים בשוגג 'החיים האמיתיים' (כלומר, עבודה-לימודים-בית) כך עוממה אמונתי בתפיסות היסוד של העידן החדש. אני כבר לא מאמין, לדוגמא, שאני הוא זה שיוצר את המציאות שלי; אני לא מאמין שההחלטות הטובות מתקבלות על ידי האינטואיציה; אני לא בטוח שיש לי ייעוד שנגזר עלי ממקור חיצוני כלשהו; אני לא מאמין שלב האדם טוב מנעוריו. אני לא מאמין בגאולה, אני לא מאמין בהארה. אני לא מאמין במלאכים. לעיתים אני ספקן אפילו בכל הנוגע לחוויה ההיא, מינואר 2000. הבהובו של אלוהים 2.0 הולך ונעשה קלוש.
ההיכרות שלי עם עצמי רומזת שדפוס ההתקרבות-התרחקות בינינו יימשך עד ליומי האחרון. ייתכן שיש בכך ביטוי אותנטי לחקירה מעמיקה ואמיצה של משמעות החיים, תוך עמידה על עקרונות מחד, והטלת ספק מאידך. ייתכן שחוסר המחויבות הזה, גם הוא מסימני התקופה. למרות כל זאת, העדרו היחסי של אלוהים מחיי היומיום שלי פחות מטריד אותי מפעם. אולי כי היום, בפרוס העשור הרביעי בחיי, אני יודע שמשמעות זה לא הכל בחיים.
מהרהורי לבי, עם תום הכתיבה
כשהרעיון לכתוב על אלוהים במסגרת המדור הזה עלה לי לראשונה, חשבתי שזה רעיון מצוין. היום, אחרי ששתי הכתבות על היושב במרומים התפרסמו, נותרתי עם טעם קל של אכזבה. בדרך כלל אני עומד לא רע במשימה לנסח בכתב את דעותיי ורגשותיי לגבי נושא כלשהו, אבל בשבועיים האחרונים הרגשתי שאני מסתובב סביב הזנב של עצמי.הכתיבה על אלוהים הבהירה לי עד כמה אני עדיין מסוכסך עם עצמי בשאלות היסוד הללו, ועד כמה יחסי אליהן אינו מגובש. ביום אחד ניסחתי פסקה מנומקת היטב, ולמחרת קראתי ולא הסכמתי עם הכתוב. אמירה אחת נראתה לי בבוקר עמוקה וחשובה, ובערב טפשית ושטחית.
והנה נמצא לי מענה לשאלה ששאלתי בתחילת הפרק הקודם: ייתכן שזו הסיבה שלאנשים מבוגרים קשה לשוחח על אלוהים – העובדה שעצם העיסוק בו מכניס אותנו למבוך של סתירות, ושכל שאלה רק פותחת עשר שאלות נוספות, ותשובה אָין.
רוצים לדבר על אלוהים? כתבו ל-ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
