תכירו: אסיר מספר 31, הכי ותיק בישראל
הוא ישב בבית-סוהר מצרי בעזה, השתתף במרד המקרוני בכלא רמלה, הסתתר מתחת למיטה כשאסירים ביטחוניים רצחו סוהרים בשאטה - וזכה לבית קפה על שמו בשדרות. בגיל 70, כשהוא מרצה את מאסרו ה-14, חולם פרוספר ביטון לפגוש את הנכד, חושב על ספר אוטוביוגרפי ונזכר בקללה שהוטלה עליו כילד במרוקו - ממנה לא השתחרר עד עצם היום הזה
פרוספר ביטון (70) - אסיר מספר 31 - הוא האסיר הכי ותיק בארץ. 43 שנים מחייו מרצה ביטון מאחורי סורג ובריח, וזהו המאסר ה-14 שלו בגבולות הארץ. נוסף לכך הוא הספיק לרצות גם שלושה מאסרים נוספים בעזה (עוד לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967), אחד בצרפת ואחד במרוקו. בעוד שבעה חודשים אמור ביטון להשתחרר ממאסרו, ומבטיח: "לפה אני לא חוזר יותר".
ביטון עלה לארץ לבדו בשנת 1951. על עצמו הוא מעיד כי כבר
לאחר עלייתו ארצה נשלח ביטון לקיבוץ בצפון הארץ, משם ברח ביחד עם ילדים נוספים, לדבריו - בגלל האפליה במקום. "מצאתי את עצמי זרוק ברחובות, בלי משפחה וכדי לאכול התחלתי לגנוב", הוא משחזר. "גרתי ביפו ברחוב 60 ואחר-כך עברתי לשדרות, כשעוד הייתה עיירה קטנה".
שמיכות תמורת חשיש
הפעם הראשונה בה נתפס על-ידי זרועות החוק, הייתה בגיל 15. "עצרו אותי על גניבת כסף מתחנת דלק ולקחו למשטרה באשקלון", הוא נזכר. "אז תחנת המשטרה הייתה היכן שהיום נמצא כלא שיקמה. הביאו אותי בפני השופט דוד נטור, שהיה קריין חדשות ובהמשך היה ראש עיריית באר-שבע. במשפט הוא התחשב בי ושלח אותי למעין מוסד, שם היינו עובדים ומקבלים לירה וחצי ליום. הייתי שם שבועיים ואז חזרתי לשדרות, שם ניצלו אותי עבריינים והייתי צריך לגנוב עבורם".
ביטון שב והסתבך עם החוק פעם אחר פעם. בשדרות, הוא מספר, יש עד היום בית קפה שנקרא על שמו מאז היה בעליו. בשנת 57' נשפט לחצי שנה בכלא בעזה. "אז עזה לא הייתה בשליטת ישראל. אני דרך הוואדי שהוביל משדרות לעזה הייתי נכנס לשם ועושה עיסקאות של הברחה. הייתי נותן לערבים שמיכות של הסוכנות, והם היו מביאים לי בתמורה חשיש. הייתי מבריח גדול, עד שיום אחד תפסו אותי בעזה ונשפטתי לחצי שנה מאסר. התנאים בכלא בעזה היו קשים, אבל למזלי צה"ל כבש את עזה ושחרר אותי מהכלא".
ביטון לא למד את הלקח, ובמשך הזמן חזר והסתבך עם החוק. היו תקופות שבהן עשה "קופות" יפות והיה לו הרבה כסף, אבל כל הכסף נשרף. ממרום שנותיו הוא גם זוכר אירועים בבתי הכלא שנרשמו בתולדות ההסטוריה של המדינה ושל השב"ס. "כלא שאטה היה כלא של אסירים ביטחוניים. אז קראו להם מסתננים. אני מדבר על הזמן שבכלא עברה מסילת ברזל והייתה תחנת רכבת. נשלחנו לשם שבעה אסירים פליליים.
"בזמן ההוא התרחש שם מרד של האסירים הביטחוניים, ביניהם עיתונאי מצרי שהיה כלוא במקום. הם פרצו לחדר הנשק וירו בסוהרים. "שני סוהרים, שעד היום אני זוכר אותם, נהרגו. בזמן היריות התחבאתי מתחת למיטה. היית צעיר ולא הבנתי מה קורה. כשיצאתי, ראיתי אנשים פצועים ואת שני ההורגים. עד היום אני לא שוכח את המראות הקשים. השתתפתי גם במרד המקרוני בכלא רמלה שבו החלו מהומות, כי כל הזמן קיבלנו מקרוני לאכול. איזה בלאגן היה אז".
היום זה קייטנה
ביטון הספיק להתחתן בין המאסרים, ונולדה לו ילדה שהיום היא בת 28, קצינה בצה"ל. מספר האסיר שלו הוא 31 - המספר הכי נמוך בשב"ס. "הייתי בכל בתי הכלא בארץ, חוץ מצלמון וחרמון", הוא מספר. "היום זה לא מה שהיה פעם. היום בתי הכלא הם קייטנה. שני אסירים בתא, אוכל מסודר, חוגים. פעם זה לא היה ככה - היה קשה בכלא והתנאים היו קשים.
"גם העבריינים הם אחרים היום. כל צעיר מחזיק מעצמו, ואם פעם היה כבוד היום כבר לא, אין כבוד בין עבריינים. כל צעיר חושב שהוא אלוהים. גם בשב"ס יש הרבה שינויים. פעם לא היו חושבים על עתידו של האסיר, והסוהרים היו כולם אנשים שבאו מאירופה. היום יש סוהרים ומפקדי כלא מכל העדות".
המאסרים שריצה ביטון הם בעיקר בגין עבירות רכוש. עם זאת, רשומות לחובתו גם עבירות אלימות. פעם אפילו זינק על שופט כשסכין בידו. "אחרי שסיימתי לרצות את המאסר הראשון הגדול הייתי משוחרר כמה חודשים, ואז נתפסתי שוב ונשפטתי לעוד שמונה. בשני המאסרים האלה ישבתי כמו שאסיר עולם יושב על רצח".
את מאסרו הנוכחי מרצה פרוספר ביטון בכלא "רימונים" שבשרון, לאחר שנשפט לשנה ושמונה חודשים. מפאת גילו הוא נמצא בתא לבד, באגף 8, ובין לבין מנסה להעלות את קורות חייו על הכתב. "פעם היו באים האחים שלי והבת שלי לבקר אותי ודואגים לי. היום אני כבר מתבייש להתקשר אליהם ולא מבקש דבר. נולד לי נכד לפני שלושה שבועות ועדיין לא זכיתי לראות אותו, אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. אני רוצה מאוד לראות אותו ולחבק אותו, אבל מתבייש. מה עוד נשאר לי? אני אחיה עד גיל 200? לא. מה שנשאר לי זה לחכות לחלקת קבר קטנה שלי".
מפקד רימונים, גונדר משנה שמעון ביבס, עוקב אחריו כבר 15 שנים. "בכלא יש רושם שהוא רוצה להשתנות, אך ברגע שהוא חוזר לקהילה, משהו משתבש. חייבים שמעגל הקסמים הזה ייפסק. לא ייתכן שאדם נכנס לכלא עם קום המדינה, והיום - כשהמדינה מגיעה לעשור השישי שלה - הוא עדיין שם".
לפנייה לכתב/ת 
