פנלופה קרוז מאוניברסיטת באר-שבע
שוטטנו בגן הפסלים ושוחחנו. מהר מאוד הסתבר לי שמי ששרוט מבין שנינו היתה דווקא טל, שחיפושיה אחר משמעות לחיים גרמו לה ללכת וללמוד פסיכולוגיה ולהוכיח שהמתוסבכים ביותר הולכים ללמוד איך לעזור לאנשים לצאת ממשברים. אבל כנראה בגלל יופייה המרתק, לא ויתרתי
את שירותי הצבאי סיימתי עם חמישה איקסים על הרובה ועוד שניים על החגורה. האיקס השני קשור לבחורה בשם עירית שהכיר לי אסף. אסף היה חברי הטוב ביותר בצוות, וטיפוס מיוחד מאוד, שיש לו יותר עגילים בגוף מאליפויות ברצף שמכבי לקחה בכדורסל. אסף היה שותפי לשיחות ארוכות במהלך ניווטים על בחורות וזיונים. השיחות היו ארוכות, דרך אגב, לא בגלל הרקורד שלי, שכפי שכבר הבנתם לא היה מרשים במיוחד, אלא בגלל ששנינו לא ידענו לנווט, לכן הלילות שלנו התארכו עד שהשמש זרחה והצוות הוקפץ להביא אותנו מהכביש הקרוב. עירית היתה בסדר גמור, הבלונדינית הראשונה שהכניסה אותי לביתה, ובכך נכנסה אל דפי ההיסטוריה הפרטיים שלי. אבל העסק איתה לא ממש התרומם, ולאחר מספר מפגשים נפרדנו דרכינו.
באותו הערב יצאנו לפאב בשינקין, ואני בכיתי לאסף על חיי האהבה האומללים שלי. תוך כדי שאני מביט לאסף בלבן של העיניים והוא מביט למלצרית בלבן של פס התחתונים, נכנסה לפאב חבורה של ארבע בנות נאות מראה. היתה שם אחת שממש מצאה חן בעיניי, היה לה יופי של פנלופה קרוז, שקט ומיוחד. מובן שלא התכוונתי לעשות שום דבר בנדון, 21 שנה ומעולם לא התחלתי עם בחורה, אז למה לשנות משהו. אבל לאסף היתה תמיד השפעה עלי, שהתבטאה בין השאר בכך שאת הקעקוע שלי עשיתי בטיול משותף איתו לאילת, בו הוא עשה עגיל בלשון ובעוד מקום, שפעם עשו עליו סרט בערוץ 2.
אז אסף השתמש בשיטה הידועה של "הגיע הזמן שתהיה גבר, ואל תהיה הומו". לכן החלטתי לעשות מעשה. ומה לדעתכם עשה דוד פרי הגבר שבגברים? ניגש אל הבחורה ובמבט שרמנטי ביקש את מספר הטלפון? תחשבו שוב. בדרך החוצה, לפני שהלכנו, לקחתי כרטיס ביקור שלי וכתבתי עליו: "את מוצאת חן בעיניי, אם בא לך תתקשרי. דוד" – אין ספק, אומץ לב מהסוג שאפיין את דוד המלך כשהתייצב מול גוליית.
אקטיביות לא היתה הצד החזק שלי באותם ימים
אבל טל, כפי שעוד תגלו, היתה בחורה מיוחדת, ומשום מה, היא הרימה לי טלפון למחרת. המום מעצמי, מהסיפור, ומזה שבאג 2000 התגלה כקונספירציה של חברות המחשבים, קבעתי עם טל ליום שלמחרת ובאתי לאסוף אותה במכונית של אמא. "לאיפה את רוצה ללכת?" שאלתי. כפי שכבר הבנתם, אקטיביות לא היתה הצד החזק שלי באותם ימים. "פשוט תסע", אמרה.
נסעתי ונסעתי ונסעתי. הגענו עד לסוף של כוכב יאיר והתחלנו לחזור. בדרך ניהלנו שיחה הזויה על החיים, ונראה שמעולם לא התנהלה שיחה כה ארוכה על כלום, חוץ מאשר בפרקים המוצלחים יותר של סיינפלד. לאחר אותו ערב טל ניתקה מגע, ואני המשכתי בקריירת התרנגול המוצלחת שלי. בינתיים כל החברים כבר חזרו מחו"ל, אני ביליתי את אותה חצי שנה כמעט מאושרת עם דניאלה, וטל נשכחה.
פתאום, אחרי שנה, נפגשנו באוניברסיטת תל אביב, שם ביליתי מדי פעם כסטודנט למשפטים, ואילו טל באה לבקר חברה. לאחר שיחה קצרה החלטנו להיפגש שוב. טל נשארה יפה כשהיתה, מהסוג שאני אוהב. אני התפתחתי מעט, ומחלת החנוניות שלי שככה קמעה. הפעם, טל החליטה שנצא למקום הרומנטי שנקרא "אוניברסיטת תל אביב בלילה". שוטטנו לנו בין הפסלים, ושוב פתחנו לנו בשיחה עמוקה. מהר מאוד הסתבר לי שמי ששרוט מבין שנינו היתה דווקא טל, שחיפושיה אחר משמעות לחיים גרמו לה ללכת וללמוד פסיכולוגיה ולהוכיח שהמתוסבכים ביותר הולכים ללמוד איך לעזור לאנשים לצאת ממשברים.
אבל כנראה בגלל יופייה המרתק של טל, לא ויתרתי ויצאתי איתה שוב. בתום הערב, כשהיינו באוטו ליד בית הוריה, רכנתי לנשק אותה. "לא", היא אמרה לי, "מה יקרה אם אבא שלי בדיוק ייצא עכשיו?" לא בדיוק הבנתי למה שאדם שפוי יצא בשתיים בלילה לטייל ברחובות, וגם לא כל כך ראיתי את הבעיה אם האב יראה שבתו בת ה-21 מתנשקת עם בחור שלא נראה כאילו כל מטרתו בחיים היא לפוצץ מגדלי התאומים. אבל כבר הבנתי שהבעיה היא לא בדיוק אצלי. נפרדתי מטל לשלום (הערה: ככל שהסיפור הזה הולך להישמע מוזר, אני מבטיח לכם שהוא אמיתי).
עברה שנה נוספת, ומשום מה מצאתי את עצמי בבאר שבע, מדבר עם קבוצת סטודנטים על מהפכה חברתית. ואת מי אני רואה שם? כמובן, את טל היפה. שיחה קצרה הוליכה לזה שאנחנו חייבים לנסות שוב להיפגש, ושבפעם הבאה שהיא תהיה בתל אביב נצא לפגישה אמיתית.
בסיבוב השלישי טל ואני יצאנו מספר פעמים למקומות נורמליים יחסית, כמו מסיבה וסרט בסדרת הארי פוטר. בלילה טל באה אלי. כבר גרתי בדירה משלי, יחד עם חברי הטוב אלון. בעוד אלון משתמש בדירה כדי לארח בחורות, אני ניצלתי את המקום בעיקר בכדי לקיים מפגשים פוליטיים, ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות לארח מישהי שלא מתעניינת רק בספרייה העשירה שלי.
זה הרגע בו הבנתי איך חש נקרופיל
לאחר כמה דקות של שיחות על הא ועל דא, נשכבתי על טל. זה הרגע בו הבנתי איך חש נקרופיל. רק לא הבנתי ממה בדיוק ההנאה הגדולה. טל פשוט שכבה כמו מומיה ולא עשתה אף תנועה. הפעם העסק כבר נראה לי מוזר מעבר לרגיל ושאלתי אותה: "מה קורה?, את בחורה מדהימה כל כך, למה את לא מגיבה?"
"אני מצטערת", השיבה בפנים נפולות, "אני פשוט לא כל כך טובה בדברים האלה".
מכיוון שלא בדיוק החזקתי מעצמי מישהו שיכול ללמד משהו בתחום, גם הסיבוב הזה עם טל נגמר לאחר מפגשים ספורים.
עברה עוד שנה, שמהלכה דווקא חשבתי על טל מספר פעמים, על גודל התסביך. ואז, יום אחד, הגיע טלפון: טל רצתה שניפגש. כיוון שקראתי כמה ספרים על ניו אייג' וכל מיני חירטוטים של רוחניות, חשבתי שאולי יש כאן משהו שעדיין לא הבנתי, ואולי טל היא האחת. חיזקו את זה חבריי הטובים, שנהנו לשמוע על סיפורי המפגשים המוזרים ועודדו אותי לצאת איתה שוב.
כרגיל, היציאה עצמה עם טל היתה מעניינת, השיחות איתה היו מרתקות, ויופייה המהפנט לא נתן לי להוריד ממנה את העיניים. משהו בטל היה שונה - החולצה היתה פתוחה יותר, השפה היתה סקסית יותר, ונראה שהשנים בגטו של אוניברסיטת באר שבע נתנו בה סוף סוף את אותותיהן. הפעם טל היתה זו שיזמה ותקפה. ניכר היה בה שהיא עדיין לא בדיוק מנוסה, אבל בהחלט היה שיפור ניכר. עד שהגענו שוב לנקודה בה ניסיתי להוריד לה את החזייה, וטל עצרה אותי במבוכה. האמת? יותר ריחמתי עליה משריחמתי על עצמי. זה שאני לא ממש מוצלח בתחום כבר ידעתי, אבל מה שהבנתי זה שטל רוצה אבל לא יכולה, וזה גרם לי לחוש עליה צער.
הבנתי שטל היתה פשוט גדולה עלי מבחינת ההשקעה. חבל, היא באמת היתה בחורה מדהימה. נכון שזה נשמע מאוד שטחי, אבל אם לעשות חישוב מתמטי פשוט, יוצא שטל ואני יצאנו במצטבר כ-15 פעמים, ועדיין לא ראיתי אותה ללא חולצה. בכל זאת, היהדות לא מאמינה בחיי פרישות, ולכן החלטתי לוותר, הפעם לתמיד.
עוד שנה עברה, טל ואני נפגשנו ברכבת. היא עדיין היתה מדהימה. "מה שלומך?" שאלתי.
"מצוין", אמרה כשעיניה נוצצות, "יש לי חבר והחיים יפים".
סיכום: לא משנה עד כמה החומוס מצוין, הוא חייב להיות במרחק נגיעה.
ביום ראשון הבא: ג'ואנה
לפנייה לכתב/ת 
