מאיפה את מוכרת לי?

איילת שני היא סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, מטיילת בעולם, לא אמא של אף אחד (וטוב שכך, היא טוענת), משתדלת לעשות כמה שפחות, ובכל זאת כותבת כבר שנתיים טור שבועי בעיתון "לאשה".

• ספיישל טורים אישיים - הכותבים של עיתון "לאשה" מתארחים באתר:
  

אורנה ננר , דניאלה לונדון-דקל , עמוס אלנבוגן

המממ, אני חושבת לעצמי בסיפוק, דווקא יש לי הרבה מה לומר על זה. והכל מתחבר פיקס. ואז מכה בי ההכרה הקרה. בטח שיש לי הרבה מה לומר על זה. בטח שהכול מתחבר פיקס. בהמה שכמותי. והלא כתבתי על זה כבר. לפני שבועיים.

***

כבר מזמן התרגלתי לעובדה שזיכרונותיי הישנים ניתקים ממני כמו קרחונים הצפים לעבר הלא נודע. להתראות טירונות. שלום אהבה. אני זוכרת את היום שבו נגמלתי ממוצץ. אני זוכרת שלפני יומיים הזמנתי פיצה עם דאבל צ'יז. כל מה שקרה באמצע, נעלם לי. איפה הייתי ב־1987? וב־2001? וביום שבו רבין נרצח? אין לי מושג. נאלצת להסתמך על שחזורים, כמו ב"טרו הוליווד סטורי".

אמי מופקדת על הילדות המוקדמת, יעלי מכסה את כל מה שהתרחש מהצבא ועד לימינו אנו, יותם מפתיע במבזקים מתקופת נעוריי, מהם אני באמת לא זוכרת כלום, זולת העובדה שמאוד אהבתי את הסמיתס ושהייתי האחרונה בשכבה שהוציאה רישיון.

לפני כמה ימים הלכתי עם יעלי ברחוב, כשלפתע ניגש אלינו בחור סימפטי ובירך אותי בלבביות לשלום. החזרתי לו באותה מטבע, רק כדי לחטוף מרפק עמוק לתוך הצלעות.

"השתגעת?", קצפה יעלי, "את עוד נחמדה אליו? אחרי מה שהוא עשה לך?"

"מי זה בכלל", תמהתי בתבונה אופיינית.

"די, את אפילו לא זוכרת מי זה?"

ברור שלא. חיש קל הגיעו הפרטים, בקצב הכתבה. קוראים לו אלעד. יצאתי איתו פעם. ואז, מקץ שבועיים של זוגיות פורה ומשגשגת, ובעודי בניו־יורק, יעלי נתקלה בו באיזה בית קפה, כשהוא חופן מישהי אחרת. עד היום אני זוכרת את השוק. את הבגידה. את טעמו הצורב של העלבון.

אני לא זוכרת כלום. בהחלט בעיה. בכל יום נתון אומרים לי שלום ברחוב לפחות שלושה אנשים לא מוכרים. אני מנפנפת להם בחביבות בחזרה, למרות שאין לי מושג מה טיב ההיכרות בינינו, וגם לא ממש אכפת לי. או להם.

פעמים אחרות, לצערי, אני נתקלת במשחזרי הקשרים. אותם אנשים אובססיביים שמתעקשים לברר באיזו צומת בחיים נקשר גורלך בגורלם לכדי המחויבות העמוקה של הנהון הדדי ברחוב. במקרה הספציפי שלי, מדובר במאמץ מכמיר לב, בה במידה שהוא חסר תוחלת.

"אני מכירה אותך מאיפשהו?"

"יכול להיות". לא שוללת כלום. יש מצב שהבחורה הזאת חלקה איתי אוהל בטירונות, או מילצרה איתי בשחקים, או גרה בדירה שלידי.

"רגע, אז מאיפה? עבדת פעם ב'קומברס'?"

לא. וגם לא במוקד שירות הלקוחות של "סלקום". כמו כן לא עשיתי תואר בבר אילן, לא נכחתי בחתונה של עדי ואורן, וגם לא ניהלתי את הבר במסעדת "טורקיז", מנוחתה עדן.

"אבל אני מכירה את הפרצוף שלך. אני מכירה אותך. רק מאיפה?"

לא יודעת. יש מצב חזק שהמאיפה הזה הוא מפה, מהעיתון, מהתמונה שלי בעמוד 28, מביכה את עצמי מול המצלמה. האם את זוכרת אותי "מהורהרת"? "שובבית"?, "סובלת מבקע מפשעתי"? או סתם "פוסטמה"?

באותה מידה, ייתכן שניהלתי איתך רומן לסבי. לא שזכור לי שהיה לי כזה, אבל אם היה, בהחלט ייתכן שזה היה איתך. את נראית בחורה מאוד סימפטית. הייתי רוצה, אבל ממש אין לי איך לעזור לך. כעת מה, נעבור על שמות הגננות מטרום חובה או שתאפשרי לי ללכת לדרכי?

כבר מזמן השלמתי עם העובדה שאני לא זוכרת. ושלא אזכור. לא אכחיש, זה לא קל לחיות ככה. לא קל לפתוח את המקרר, ולעמוד מולו שעות ארוכות בניסיון לשחזר מה לעזאזל רציתי. לא קל להסתמך על עדויות של אחרים כדי לברר מי היית בנעורייך (רמז - סתומה). והגרוע מכל - אי אפשר להתקוטט כהלכה עם יוני, בהעדר האפשרות להטיח בו האשמות נוקבות על דברים שעולל בעבר.

אלוהים. המוח שלי ודאי נראה כמו מרבדים אינסופיים של גבינת אמנטל. כולו חורים חורים.

הייתי שמחה לדעת, אגב, על פי איזה קריטריונים מתבצע ניהול המידע באותו מוח מנוקב. מהי ההיררכיה על פיה נשמרים דברים מסוימים ונדחקים אחרים. מדוע, למשל, אני זוכרת את שם נעוריה של אמו של רובי וויליאמס, אך לא במי הייתי מאוהבת בתיכון. ולמה כל פעם אני צריכה לנבור מחדש אחר המתכון לעוגת השזיפים שאני מכינה מדי שישי, אבל זוכרת בשלוף שמוצא המואבים הוא מגילוי עריות של לוט עם בתו הבכורה? נפלאות הן דרכי הסקלרוזה.

לסיכום, אציין שאני בטוחה שהיה לי פאנץ' די טוב לטור הזה. נחשו מה קרה.