כן וכן

בקיץ 2002 היה שמעון פרס שר החוץ בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. אלה היו ימים של כלום ושום דבר בזירה המדינית: ערפאת היה במצור במוקטעה; שרון לא אמר ולא הבטיח כלום, ועם כל שתיקה נוספת צבר עוד ועוד נקודות במדד הפופולריות; מחנה השלום עבר לגור בצריף רעוע, והחזונות והחזיונות על מזרח תיכון חדש נראו כמו פנטזיה ורודה ומטופשת. בקיץ 2002, שש שנים אחרי התבוסה לביבי ושנתיים אחרי הפדיחה מול משה קצב, שמעון פרס היה פחות או יותר האיש הכי לא רלוונטי בפוליטיקה הישראלית.

בימי חמישי עבד פרס ממשרדו התל אביבי שבבית אמות משפט, בתווך שבין מחנה המטכ"ל רוחש הפעילות לתל אביביות האדישה והעייפה של רחוב אבן גבירול. כשהגעתי לשם בשעה תשע וחצי בבוקר, השגריר האמריקאי כבר היה בפגישה עם השר. בחוץ תקתקו המזכירות מכתבים ולוחות זמנים, באנגלית. מנהלת הלשכה אפרת דובדבני הסתודדה בצד בקשר לעניין שנראה חשוב מאוד, לידי המתין לפגישה דיפלומט ישראלי בכיר ומוכר, בחוץ המתין צוות של סי.אן.אן לראיון מיוחד - ולרגע חשבתי אולי שבעצם בכל זאת מתכננים כאן הסכם שלום זריז, רק שעדיין לא מצאו את הזמן לספר לנו.

נכנסתי לפגישה באיחור קל. פרס קרא בעיון מסמך סודי ביותר, מלא בהדגשות אדומות וסגולות. זה היה "החומר" היומי של אמ"ן והמוסד; כל הדגשה אדומה, שלא לדבר על סגולה, היתה עוד איום קטן או גדול בדרך להרחקת השלום ממחוזותינו. "מייבלבלים את המוח", אמר פרס כאילו לעצמו, אבל כמובן מתוך כוונה שהשומע ישמע. שמעתי.

כבר ידעתי, כמו רבים, שפרס מייחס חשיבות קטנה מאוד לקודש הקודשים המתקרא הערכות אמ"ן והמוסד, בעיקר כשהן נוגדות את דעתו ואת עמדתו. פעם אחת, עוד כשהיה שר חוץ רלוונטי יותר של ראש הממשלה יצחק רבין, זה אפילו נפלט לו בישיבת ממשלה שהעלתה ספקות כאלה ואחרים לגבי הסכמי אוסלו זיכרונם לברכה: "מתי בפעם האחרונה צדקתם במשהו?", סנט בהם בכעס ובעיקר בזלזול. וכמה שהם רצו להחזיר לו "ומתי אתה?". אבל גורמי הביטחון שלנו משמיצים בדרך כלל את הדרג המדיני בהדלפות עוקצניות מאחורי הגב, ולא סתם ככה בפרצוף. קצינים וג'נטלמנים.

"תשתה משהו?", שאל פרס.

"כן", אמרתי. הוא נראה כמו אחד שכבר מסיים חצי יום עבודה. אני נראיתי, כרגיל, כמו אחד שעוד לא התעורר. קיוויתי שקפה חזק, גם אם לא ממש שחור ומשובח כמו שאני אוהב, יצליח להעיר אותי קצת. פרס חשב אחרת. הוא שלף מתחת לשולחן בקבוק יין לבן, עדיין סגור, והניח אותו על השולחן. "קיבלתי את זה במתנה ליום ההולדת משיראק, זה צריך להיות משובח", אמר. איך יכולתי לחשוב אחרת? כשז'אק שיראק היה ראש עיריית פריז, הוא צבר ואסף במרתף 18 אלף בקבוקים של היינות הטובים ביותר בצרפת. אחד מהם ניצב עכשיו על השולחן ביני ובין שר החוץ. השעה היתה תשע וחצי בבוקר. היין אכן היה משובח.

"נו, אהוד, איזה ראש קטן לפני השידור להירגע?"

כעבור שעה יצאתי חזרה, קצת שיכור, לכיוון אבן גבירול. הסי.אן.אן נכנסו פנימה. מה היה לנו כאן, שאלתי את עצמי. זה עתה סיימתי פגישה עם פוליטיקאי קשיש ופתטי, כמעט בן 80, שמשרת כשר חוץ דה־לה־שמאטע בממשלת הקיפאון המדיני של אריק שרון, שנותן גיבוי למצור המוטל על האיש שאיתו צעד יד ביד להסכמי אוסלו, ושמציע לי יין לבן משובח בשעה תשע וחצי בבוקר. אז למה לעזאזל אני מרגיש שנפגשתי עם אגדה, עם אדם שניצב - שלא לומר מרחף - גבוה מעל הביצה הרדודה והעלובה של הפוליטיקה הישראלית? למה כשהייתי אמור לבוז ולזלזל הרגשתי בדיוק להפך?

הוא גדול

דבר המלצרית, מסעדת טאו, ניו יורק, רחוב 58 בין מדיסון לפארק אווניו, חורף 2003: אתמול היה כאן שמעון פרס. אני רק בת 21, אבל זיהיתי אותו ושמעתי עליו המון. הוא ישב עם הבעלים של הבר ועם הקונסול של ישראל בניו יורק. יושבים כאן המון סלבס ואנשים חשובים, אבל אף פעם לא קרה לי שמישהו מהם בכלל התייחס אלי, ובטח לא דיבר אלי. פרס ממש התעניין בי ובמה שאני עושה. הוא היה נחמד, איש מדהים. קשה להאמין שהוא בן 80 או משהו כזה. בסוף השיחה הוא אמר לי שאני מוזמנת אליו אם ארצה. מהיום, אני מעריצה שלו. איזה קול הוא.

מלון UN פלאזה, בשדרה הראשונה מול בניין האו"ם בניו יורק, מאכלס רבים מהמנהיגים שבאים לבזבז זמן וכסף במפגשי העצרת הכללית התקופתיים של הארגון היקר והכושל הזה. מדי חודש ספטמבר עולה המלון על גדותיו, כשהמפגש השנתי של העצרת הכללית מזמן לעיר את ראשי הממשלה ושרי החוץ של העולם כולו. אלה שאינם מנודים (איראן) או זקוקים ליחס אבטחתי מיוחד (ישראל) משתכנים בסוויטות המפנקות, מקיימים פגישות אווריריות ונעימות, ומשחררים את עשרות יועציהם ועוזריהם למסעות שופינג מלבבים בשדרות הסמוכות.

בספטמבר 1994 - שנה אחרי שהחל תהליך אוסלו ושנה לפני שנרצח יצחק רבין - שר החוץ שלנו שמעון פרס היה שם, במלון. כולם רצו להיפגש איתו, והוא רצה להיפגש עם כולם. אין שר חוץ בעולם שיגיד "לא" לפגישה עם מי שנתפס כבר שנים כאחת מאותן אגדות שצילום איתן הוא מזכרת נפלאה להביא הביתה. לפגוש את פרס זה כמו להחליף חולצה עם רונלדיניו בתום משחק כדורגל: לרוץ ולספר לחבר'ה. בטח אז, בימי התקווה והתהילה של הפיוס הגדול בין ישראל לאש"ף, של לחיצות היד וההסכמים עם ערפאת.

לוח הפגישות של פרס נראה כמו דף החיובים החודשי של כרטיס האשראי שלי. המון שורות. המון. מנהל הלשכה העגלגל והחביב אבי גיל, האיש הכי קרוב ואהוב על פרס, היה האחראי לשיבוצים: 20־30 דקות לפגישות עם שרים ממדינות זוטרות, שעה למדינות נחשבות יותר, ושעה וחצי עד שעתיים לתותחים הגדולים. תשע בבוקר עד עשר בלילה, לא כולל הפסקת צהריים. גיל ידע כמובן שהוא יכול לשבץ הפסקות, אבל גם שהמחיר יהיה כואב: צעקות וטרוניות נוראיות מצידו של האנרג'ייזר, שממילא יסתיימו בהכרח להכניס פגישה נוספת.

פעם אחת הוא טעה, אבי גיל. פעם אחת יותר מדי. על פי לוח הזמנים, בשעה 13:20 היתה אמורה להסתיים הפגישה עם שר החוץ של ונצואלה; בשעה שתיים היתה צריכה להתחיל פגישה חשובה קצת יותר, אפעס, עם שר החוץ הגרמני. גיל השאיר לפרס 40 דקות מנוחה בין הוונצואלי לגרמני. או ככה לפחות הוא חשב. ברגע שפרס עלה על המזימה הזדונית, הוא כיבד את הרל"ש בתשפוכת של זעם קדוש. או, אם תרצו, פשוט צרח עליו. "לא באתי לכאן כדי לנוח", גער פרס. לעיתים נדירות היה אפשר לתפוס את אבי גיל כשאינו מחייך, וזה היה אחד מאותם רגעים. שר החוץ של ניקרגואה קיבל הודעה דחופה ומרגשת שיש לו פגישה עם פרס באחת וחצי.

כמעט 12 שעות ועשר פגישות אחר כך, עלינו לשתות משהו בבר של הפלאזה. פרס ישב שם על כוסית עם אפרת דובדבני והמאבטחים. אבי גיל כבר קרס מזמן במיטה, שלא לדבר על 150 שרי החוץ האחרים. הם התחילו את יום העבודה שעתיים אחרי פרס, סיימו שלוש לפניו, ונהנו כמובן מהפסקת צהריים אנושית.

פרס אותת לנו להתקרב. המאבטחים סימנו שזה בסדר. "מה שלומכם?", הוא שאל. "עייפים", ענינו בשמנו ובשם המאבטחים הרצוצים. "אולי אתם יודעים", שאל פרס, "איפה אפשר למצוא כאן בעיר מקום עם ג'ז טוב?".

הוא קטן

דבר השמאלנית: שמעון פרס זה הפוליטיקאי הכי שנוא עלי במדינת ישראל. ב־1996 הייתי בת 21, בעלת תפקיד ב"שלום עכשיו". אחרי רצח רבין, פרס היה חייב לנצח בבחירות את ביבי. הוא היה צריך לסחוף את המדינה הזאת למהלך היסטורי של שלום, להגשים לפחות חלק מהאמירות הגבוהות והיפות שלו, שמעולם לא הצליח ליישם. הוא לא הפסיד בגלל הפיגועים. הוא הפסיד כי הוא אדם מתנשא ומנותק. הוא לא התחבר אל העם, הוא דיבר מעליו ולא אליו. וכמו תמיד, הוא זלזל בכל מי שאמר לו שהוא טועה.

ההפסד של פרס ב־96' היה מכת מוות לשלום הרבה יותר משלושת הכדורים באקדח של יגאל עמיר. הוא לוזר, ברור שהוא לוזר, וכולנו הפסדנו בגללו. בשביל האנשים של "שלום עכשיו", פרס היה תמיד המכשול לשלום. ואני ממש לא מרגישה שאנחנו חייבים לו משהו, ממש לא. אולי ההפך.

כולם יודעים ששמעון פרס לא העריך את יצחק רבין, שהוא בז לבנימין נתניהו ושהוא מתעב את אהוד ברק; כולם יודעים שהוא כן מעריך את יוסי ביילין, מעולם לא בז לאריק שרון, ואוהב אהבת נפש את אורי סביר, האיש שרקח עבורו את הסכמי אוסלו עם יאסר ערפאת. אבל רק מי שבאמת מכיר את פרס יודע שהוא מעולם לא העריך, מעולם לא אהב, ובדרך כלל ממש סלד מהפרטנר שלו, ערפאת.

זה לא מקרי שפרס, כשר החוץ של שרון, נתן אור ירוק וכתף תומכת לחנק המדיני שכלא את ערפאת במוקטעה ולבסוף גם הוליך למותו. השמועות שלפיהן נתן שרון את ההוראה להרעיל את ערפאת היו ונשארו בגדר רכילות לא מוכחת. העיתונאי והיועץ אורי דן רמז בספר שכתב זמן קצר לפני מותו, ששרון ידע ורצה שערפאת ימות; לי אין מושג איך ולמה הוא מת. באמת שלא. אני רק חושב שאם פרס היה מקבל הדלפה מראש על הכוונה להעלים מהעולם את הפרטנר שלו לשעבר, הוא לא היה מתנגד וגם לא רץ לעצור את המבצע כפי שעשה ב־1981, אחרי שקיבל את ההדלפה על כוונתו של מנחם בגין להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק.

ערפאת הוא האיש שהלך בשדות לקראת פרס, האיש ששלח את אנשיו לחתום על ההסכם עם שר החוץ של הישות הציונית, האיש שסידר לו פרס נובל לשלום - אבל זאת היתה אהבה אבודה מראש. פרס לא יכול היה לאהוב את מי שתמיד נתפס בעיניו כפחדן, כעקשן כרוני על פרטים, ובעיקר כמי שלא הבין שבאנו לכאן כדי לעשות היסטוריה, מזרח תיכון חדש, ולא עוד התמקחות מטופשת ומורטת עצבים על חלוקת ירושלים וזכות השיבה.

לפרס לא היתה סבלנות לדמותו הנכלולית של ערפאת החמקמק, וכמובן שהוא מעולם לא שכח לאיש עם המדים והכפייה והשערות על הפנים את הפיגועים ואת ההפסד בבחירות 1996. לא שכח ולא סלח. הוא היה מתחלף בשמחה עם יצחק רבין, שהדייט שלו לשלום היה ג'נטלמן מכובד וראוי ונעים הליכות כמו המלך חוסיין. גם רבין נגעל מערפאת, אבל דווקא הוא - הצנון, העקשן, הפרגמטיסט - איכשהו הסתדר טוב יותר עם העקשן של הצד השני. טוב יותר מפרס.

"מהר, אולמרט, תשאל אותו איפה המפתחות של הצוללת"

הייתי עם פרס בארמון המדהים בגרנדה, ספרד, בפעם הראשונה שפגש את ערפאת לבד בארבע עיניים. במלון שבתוך המצודה היפה ביותר בעולם היו בסך הכל תשעה חדרים, ועם קצת מאמץ, פרס יכול היה לשמוע בלילה את נחירותיו של היו"ר. ערפאת מצידו נהג להעביר את הלילה בחלומות על יצחק רבין: את העסקים הוא רצה לסגור איתו. ערפאת העריץ את רבין, ולא ממש ידע איך לאכול את שר החוץ שלו. פרס היה מבחינתו רומן הנעורים, הסטוץ הראשון. רבין היה האישה האחראית שאיתה חשב אז, לפני שקיבל רגליים קרות, לכרות ברית עולם. פרס הבין את זה, הרגיש בזה - וקינא. הקנאה השתלטה עליו כמו בכל פעם שהיה מדובר ביצחק רבין, ובמקרה הזה היא גם שרפה את הסיכוי לאינטימיות עם ערפאת.

באותו לילה בגרנדה הקסומה, מיד אחרי המפגש הראשוני עם ערפאת, המארחים זימנו כמקובל לקוקטייל קבלת פנים אקסקלוסיבי. מהצד, קשה היה שלא להבחין בהעדפותיו של פרס: הוא הקדיש שתי דקות לערפאת ושעה של שיחה ארוכה ומרתקת לאורח אחר, הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס. עם מרקס היה אפשר להפליג במחוזות הדמיון והפנטזיה המופלאה שבמאה שנים של בדידות. עם ערפאת, מקסימום למצות מאה שנות סכסוך בעוד ויכוח על השאלה איפה בדיוק יתפרס צה"ל אחרי שייצא מגבולות עזה ויריחו.

הצילום המפורסם שכיכב במערכת הבחירות של 1996, זה שבו גורר ערפאת את פרס לבמה בוועידה הכלכלית בדאבוס לצלילי זגוגיות מתנפצות, הוא הצילום האחד והיחיד שאותו היה בוחר פרס להעלים לעולם ועד. הוא בחיים לא יסלח ליו"ר הרשות הפלסטינית שחרבן לו את הסכמי אוסלו, שהשאיר אותנו עם שני הסכמי שלום חתומים בידי מנחם בגין ויצחק רבין - ואותו, את איש השלום, עם הרבה אוויר חם, דם, יזע ודמעות. וגם מרכז אחד, מרכז פרס לשלום, שיש בו הרבה כוונות טובות והרבה שמעון פרס, אבל מעט מאוד שלום.

הוא ענק

דבר הימני: פרס לא אשם. אשמים אלה שהלכו איתו להרפתקה חסרת הסיכוי והמסוכנת עם ערפאת. לפעמים מאשימים אותנו שאנחנו הולכים אחרי הרבנים הקיצוניים, ופרס הוא הרב הקיצוני של מחנה השלום. אף אחד לא הכריח את רבין, ואחריו את ביבי וברק ושרון ואולמרט, ללכת בעקבותיו. אני יודע שפרס לא שונא את המתנחלים. אני יודע שרבין שנא אותנו וממש לא בטוח מה ביבי חושב עלינו. פרס הוא עכשיו הנשיא של כולנו. בהתחלה חשבתי שזה יעצבן אותי, שאני אכעס. אבל אני בסדר עם זה. אני אפילו חושב, חבל שהוא לא הגיע לבית הנשיא לפני 15 שנה. משם הוא בחיים לא היה מרים את הסכמי אוסלו.

לפני ארבע שנים ארגנו חבריו ובני משפחתו של שמעון פרס את מסיבת יום הולדתו ה־80. ציניקנים אמרו שפרס חושק עוד בחייו בכבוד שבו זכה יצחק רבין לאחר מותו. אף אחד לא האמין אז שאחרי ארבע שנים יקבל פרס את הכבוד הזה בזכות, ולא בחסד הרחמים. בדרך כלל, בעיקר במציאות הישראלית, אנשים הופכים לאגדות רק כשהם מתים ונעשים רחובות או שדות תעופה. פרס הגשים לנו חלום: הנה הוא לפנינו, חי, קיים ובועט, אגדה שהיתה באמת.

ואוי, כמה שהוא רצה להיות נשיא. רצה בטירוף. יו"ר הכנסת דליה איציק סיפרה לא מזמן שכדי לשכנע אותה לא לרוץ מולו לנשיאות, הוא פשוט עשה לה את המוות. על הדוכן היא נתנה לו אחר כך כבוד מלכים; בתוך החדר פנימה היא נתנה לו בראש. איציק מעריצה את פרס, אבל יותר מרבים אחרים היא מגחכת בשובבות כשמתארים לה את שימון כאדם המושלם.

הוא לא מלאך, פרס. ממש לא. הוא טעה המון, והוא גם הוטעה והוליך שולל, ואמר לצד דברי חוכמה וחזון גם הרבה שטויות. לפעמים הוא רגזן ועקשן ללא סיבה וצידוק, ורק לעיתים רחוקות תמצאו אותו מפרגן ומחמיא. הוא נבוך ממחמאות, אבל לא יכול בלעדיהן. ובעיקר הוא חושב ששמעון פרס צודק וראוי יותר מכל אחד אחר שהיה כאן ב־59 השנים האחרונות.

אם אתם רוצים למצוא את הליקויים, תסתכלו מקרוב. תחטטו בפרטים, תפרקו את התמונה למיליוני הפיקסלים שלה. אבל אם תסתפקו במבט קצת פחות בוחן, תבינו שעוד בימי חייכם זכיתם לראות ולחוות מדינאי ענק, איש גדול מהחיים. ובמקרה הזה התמונה חשובה מפרטיה. כי שמעון פרס הוא אחד מאותם אנשים שבדרך כלל, רק לאחר מותם אנחנו מוצאים את הזמן והתבונה לומר עליהם שהם ההיסטוריה וההיסטוריה היא הם. אפילו אם שתו יין לבן בתשע וחצי בוקר.

צילומים

קרדיט: זיו קורן