אפטר פארטי

בסוף אוגוסט, בבוקר שבת חם אימים, טיפסתי ברגל על גבעה מצולקת. כל חברי קהילת הג'יפים ואופנועי השטח דאגו לבקר בגבעה הזאת בשנים האחרונות כדי לבדוק אם הם מסוגלים לטפס אותה בניסיון בודד ורצוף, וגם אני הגעתי לשם כדי להעריך אם אני יכול לכבוש אותה עם הבהמה הכבדה והמזדקנת שנהייתה מהאופנוע הפרטי שלי.

זה היה במסגרת אירוע רכיבה שכל הכנסותיו קודש ליציאת שני מתחרים ישראלים לראלי הפרעונים, שייצא לדרך בדיוק כשהגיליון הזה ינחת אצלכם בידיים. האמת? לא היה שום סיכוי ריאלי שאגיע לפסגה, אבל מה זה התרסקות קטנה על האבנים לעומת המטרה הנעלה שלשמה התכנסנו באותו יום מתחת ל"עליית הבקתה השרופה". אז הזעתי, התנשפתי וניסיתי למצוא את הנתיב המועדף במעלה הטחון והתלול.

בערך בקו ה־80 מטר שמעתי פתאום בומים בקצב, כאילו ההונדה סיוויק של המשיח בכבודו ובעצמו עוברת בוואדי שמתחתי עם המערכת בפול־ווליום. כשפניתי לראות מאיפה מגיעים הצלילים, גיליתי שמאחורי הרכס שמול הגבעה קופצים כמה מאות אנשים במסיבת קרחאנה בטבע הארצישראלי - וברגע חטוף אחד עפתי כמעט עשור אחורה בזמן. שומע את הקיק של הבאס, רואה את השרוואלים של הקופצים מתנפנפים על רקע טראנס מתפוצץ של בוקר, וחושב לעצמי: וואלה. זה עוד קיים. עוד נותנים עבודה בארץ הקודש.

על רקע התגלית המרעישה־תרתי־משמע הזאת, היה לי ברור שאת ראש השנה אני עושה בפסטיבל הטראנס "הולי רייב" בפארק תמנע - חמישה ימים של הפקת ענק בניצוחו של אשר חביב, האיש שעמד מאחורי "דראגלס קרחאנה" בגני חוגה ב־1997 ו"תנו צ'אנס לטראנס" בתל אביב ב־1998. לא נכחתי באף אחד מהאירועים האלה; גני חוגה עשה היסטוריה עם 15 אלף איש עוד לפני שידעתי מה זה טראנס, וכש־40 אלף חבר'ה רקדו בכיכר רבין, אני רק התחלתי לגלות את המוזיקה הזאת באוסטרליה. תחושת ה"כמעט הייתי שם" שלחה אותי לתמנע בהחלטה שלא משנה מה, את האירוע הזה אני כבר לא מפספס.

"אי אפשר לתקן את כל העולם רק כי מצאת את התיקון הפרטי שלך". "הולי רייב" בתמנע (צילום: אודי דגן)

כשנכנסתי לברר קצת יותר פרטים באתר האינטרנט של הפסטיבל, הופיע בתחתית העמוד משפט שגרם לי להנהן לעצמי: "הפעם אל תשאלו 'איפה הייתי כשזה קרה'". ואכן, הפעם הייתי שם. רק שזה לא קרה.

טראק בבוקר בבוקר

עוד נגיע לתמנע, ולמרבה הצער נהיה שם די לבד, אבל ברשותכם נתחיל בהתחלה. ובכן, ההתחלה היתה ממש מזמן: טראנס, במשמעותו המילולית, מלווה את האנושות משחר ההיסטוריה. הוא תמיד היה נחלתן של קבוצות קטנות באוכלוסייה, הסתעפות מיסטית או סתם פורקת עול שיצאה כמעט מכל תרבות על פני כדור הארץ. כל אחת מהן חיפשה את האושר בצלילים רפטטיביים שמניעים את המאזין בריקוד מדיטטיבי עד לשלב האקסטטי. או בעברית, לתת עבודה בחפירות. פצצות לפנים, אח'שלו.

עכשיו יכולנו לפרוש את הכל כמו שצריך. להגיע מטקסים של שבטים נידחים אל המוזיקה הקלאסית, ואז אל ההוללות של שנות ה־20 והסטלנות של שנות ה־60, ואפילו להתחיל לזרוק שמות של חלוצי המוזיקה האלקטרונית. אבל בואו נשאיר את זה לאנתרופולוגים ולמוזיקולוגים, ונתמקד בסצנת הטראנס העולמית כפי שאנחנו מכירים אותה - ובנוכחות הישראלית בתוכה, שהיא משהו לא פרופורציונלי בעליל.

אם משהו במוזיקה הזאת מתלבש לנו בול על האוזן, זה כי היא משלנו. ממש ככה. למרות שטראנס הוא הדבר הכי רחוק משיוך לאומני מעצם הגדרתו, יש בו חלק ישראלי. נכון שאבות־אבותיו פזורים בכל העולם, ונכון שהוא התפתח מכל המוזיקה האלקטרונית שקדמה לו, ונכון שאף ישראלי לא המציא כאן את הגלגל. אבל הישראלים בהחלט המציאו את המיסב שלו. גרמו לו להסתובב חלק ומהר, בלי שום חיכוכים ועקבות. אז כן: הטראנס הזה, שנולד בתחילת שנות ה־90, פרח באמצען ודעך בסופן, הוא ילד ישראלי קטן ואיכותי.

הטראנס שלנו נולד איפשהו בקרבות על ביירות במלחמת לבנון הראשונה. זה לא שמישהו ארגן קרחאנות שתי אצבעות מצידון - מקסימום ארגנו אז שתי אצבעות מצידון - אבל שם התחיל גל המועקה שצבר תנופה באינתיפאדה הראשונה, ובסוף התנפץ על חופי גואה כשהוא סוחף מזרחה אלפי ישראלים צעירים. ילדים מבולבלים, חבולים ומצולקים שיצאו לחפש משהו ומצאו אותו בהודו. זה היה הדור הראשון של הטראנס. הטיילים הראשונים, אלה שברחו ואמרו כוס אמק. הם היו האבות המייסדים של מה שהפך בשנות ה־90 לדור המזוין מהצרחה ההיא של אביב גפן.

שלא תטעו, אבותינו הכירו את האידיאלים הישנים והטובים ואפילו פעלו לפיהם - עובדה, הם שירתו בלבנון - אבל בסוף נשבר להם מכל העסק, ואחרי המלחמה הם עפו החוצה מישראל וחיפשו תיקון למה שהתקלקל. הם מצאו את זה במזרח ובדרום אמריקה, והביאו את הבשורה בחזרה הביתה. ההורים שלהם, בדיוק כמו ההורים השמרנים של ילדי הפרחים, קיבלו אותם בפרצוף עקום ובלעו את הבשורה. זה לא שממש היתה להם אפשרות אחרת.

הישראלים לקחו את הפסיכדליה המסועפת של הטראנס המוקדם והפכו אותה למשהו מהיר, משוגע ולא מתפשר. הרכבים כמו קליפורניה סאנשיין, ויותר מאוחר אסטרל פרוג'קשן - ועוד רבים ובאמת טובים - התחילו לתקלט מוזיקה מקורית ולקחו את אומת הטראנס העולמית לגבהים חדשים. נתנו לגבות שלה פצצות. הם שכללו את מה שטרנסאים מכנים "מוזיקת בוקר": בזמן שדי.ג'ייז נוכריים וערלים עשו מוזיקת חפירות ושריטות לעת ליל, הישראלים תקלטו את שעת השחרית.

הסטים של הבוקר הישראלי היו מורכבים מטראקים אינטנסיביים ועשירים שהולכים ונבנים לעבר שיא נטול עכבות של מלודיה מנצחת ומאירת נשמה - מה שתואר בביטוי הנשכח "ניצחונות". זה היה טראנס משוגע עם קבלות, והיה לו טוב עם זה. הוא היה חופשי ושמח, והוא עשה בלגן וסדר בו זמנית. זה קלע בול לאנשים שדעתם נטרפה (או שמא נתפקסה), בישל אותם לאט־לאט עד שרתחו והתפוצצו באופוריה צבעונית. ילדי הדור ההוא נדלקו על תחושת הקתרזיס הזאת, על הפורקן הזה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר, והטראנס פרח.

בשנות ה־90 הביאו המייסדים לישראל גם את מסיבות הטבע הראשונות, ופתאום ראו פה כי טוב. אפילו מצוין. בשנים הראשונות היו מסיבות קטנות ומחתרתיות במקומות שנבחרו בקפידה כדי לספק תפאורה לזריחה ולמוזיקה שתגיע איתה, ועם הזמן התחברו יותר ויותר אנשים לחוויה המשחררת. לקראת סוף העשור כבר היה לטראנס ייצוג בכל חתכי האוכלוסייה: החל בתיכוניסטים, דרך תרמילאים בדימוס בשנות ה־30 לחייהם, וכלה אפילו במשפחות פריקיות טבעוניות עם ילדי טבע קטנטנים.

בסוף שנות ה־90 אפשר היה להתחבר לטראנס הישראלי בכל מקום שהיו בו ישראלים, וזה מה שקרה לי באוסטרליה: הייתי שם ברגע צלול של בוקר שבו המוזיקה נקטעה, והרמקולים השמיעו את המשפט "גוד מורנינג יזראל!". זה היה, כאמור, ב־'98 - השנה שבה 40 אלף איש נתנו צ'אנס לטראנס בכיכר רבין. אבל גם השנה שכל קרחאניסט ותיק מגדיר כתחילת הסוף.

יהיה דיסקו מנאייק

האם זאת באמת היתה תחילת הסוף? לא יודע. הרי כל אחד מהאנשים שהיו שם, במקומות שבהם היה טראנס, מנכס לעצמו תקופה או מקום שבהם הוא הרגיש כמו חלק מהגרעין הקשה - ומאז שאלה נמוגו, הוא מתרפק על העבר ומסנן בעצב ש"זה לא מה שהיה פעם". גם אני, שנה אחרי אוסטרליה, כבר שיחקתי אותה סנוב שמתבאס מזה שהטראק של אייל ברקן - זה שנשא את ברכת בוקר טוב ישראל - מצא את דרכו אל רשת ג' ודידי הררי בגרסת דאנס לחתונות. ובכל זאת, אם שמים בצד את כל הסובייקטיביות, בתחילת המילניום החדש באמת היה די ברור שהעסק נמצא אחרי השיא. שמשהו השתבש, או דעך, או מת.

האמת היא שכבר בסוף שנות ה־90 אפשר היה להרגיש שמשהו השתנה. כל העסק התחיל קצת לחרוק ברגע שהפך להמוני, והמסר החופשי־פרוע־חתרני אבד בין ההזמנות המסוגננות, היחצ"נים ואלפי הקופצים. האופטימיים מבין אלה שהיו שם בהתחלה אהבו לראות את כל עם ישראל נותן עבודה בגני חוגה ובכיכר רבין; הפחות אופטימיים חשבו שיש משהו מוזר וזר במסיבות ענק עם חברות אבטחה, באסטות לתכשיטים, אנשים שמתלבשים כאילו הגיעו למועדון בצפון תל אביב ותקליטנים שמשחקים בקופסאות אלקטרוניות בלי שום מעוף מוזיקלי.

זה לא רק שהלך הקסם המחתרתי: גם המוזיקה עצמה איבדה את זה כשהטכנולוגיה הפכה כל זב־חוטם ליוצר. באיזשהו שלב אפילו היו מסיבות בלי מוזיקה של בוקר, שומו שמיים. ואז התחילו אפיזודות הסמים הקטלניות של נערים ונערות שלא שרדו את הלילה, והביאו לסצנה את תשומת הלב הקטלנית של המשטרה. אז עדיין היו מסיבות, אבל הן היו מתפוצצות עם צ'קלקות וצעקות ואלות וכותרות בעיתונים. וככה, כל בשורת הטראנס על רקע מלחמת לבנון והאינתיפאדה - כל הרצון להשתנות ולהשתפר, להיות נורמלי, לאהוב את עצמך ואת מי שקופץ לידך ללא תנאי - כל זה הלך לאיבוד ונשארו רק הפוזה, הסמים והשוטרים.

גם מבחינתי נגמר הטראנס בערך עם המילניום. מעולם לא הלכתי למסיבה שבוע אחרי שבוע, ואני יכול לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הפעמים שמצאתי את עצמי קופץ באטרף מול הזריחה, אבל בעשור הנוכחי הפכתי ממישהו שנמצא מחוץ לגרעין הקשה למישהו שנמצא בחוץ, נקודה. גם כשכבר הגעתי למסיבות, לא התחברתי שם לשום דבר.

כשאתה מתנתק מהסצנה הזאת ונסחף מהאופוריה של אחרי הטיול הגדול אל החיים שאתה בונה לעצמך, אל כתיבה בעיתונים ורכיבה על אופנועים שמנסים לטפס גבעות, יש לך נטייה להסיק שמה שהיה איננו עוד. אבל אז אתה מוצא את עצמך מתחת לאיזה בקתה שרופה, ופתאום הטראנס שוב שם - עדיין חי ובועט ומכשף כתמיד. וכשקורה דבר כזה, מין התגלות שבועטת אותך לאחור, אתה לא שואל שאלות. אתה אורז ונוסע לתמנע.

אז אחרי ארוחת החג, בשעה רבע לחצות, עליתי על האופנוע - עדיין היתה עליו המדבקה מתחרות טיפוס הגבעה - ויצאתי לנסיעה ארוכה דרומה. אולי זה מי שהפכתי להיות עם הזמן, אבל במהלך הנסיעה הזאת לא הייתי מלא תקוות וציפייה: התעסקתי בעיקר בספקות. הרי ב"תנו צ'אנס לטראנס" לא היה קשה להביא את ההמונים; הצעירים היו אז בשלים ומצפים. בלי לגרוע מגודל ההישג של שתילת אומת הטראנס בלב ההוויה התל אביבית, של עשרות אלפי דלוקים במסיבה ענקית בחסות אל־סם (כן, אדם חייב לתהות מה עישנו שם ב־98'), כמות האנשים האדירה היתה מתבקשת. תרימו מערכת סאונד באותה הכיכר בלי להודיע שום דבר לאף אחד, ותוך שעתיים יש לכם 5,000 קופצים רק בגלל הווליום. אבל להביא 5,000 או 20 אלף עד תמנע תמורת 500 שקל לחמישה ימים של פסטיבל, זה כבר סיפור אחר.

וישנו גם העניין, סליחה על הקלישאה, של מצב הרוח הלאומי. אנשי הטראנס מהדור שלי ידעו להתנתק ולהיזרק; מי שנמצאים עכשיו בחתך הגיל הפוטנציאלי של הטראנס הם אנשים טרודים ומעודכנים שעוסקים באירועי היום. אי אפשר להתעלם יותר ממה שקורה כאן. האירועים הם מגוחכים ומדאיגים עד כדי כך שאין מצב לא לשמוע עליהם, או לא להיות מושפע מהם נפשית ופיזית ופיננסית. מלחמת לבנון הראשונה הולידה את הטראנס; אחרי המלחמה השנייה, המחשבה שהוא יכול להיוולד מחדש נראית מגוחכת. או בעצם עצובה, כמו פארק גדול ויפה עם סלע בצורת פטרייה במרכזו ומעט מאוד אנשים בתוכו.

שובו של הדי.ג'יי

הרעיון היה שתי מסיבות בכרטיס אחד: גם חגיגות העשור לאירוע ההיסטורי בגני חוגה, וגם פתיחתה של מסורת פסטיבלי טראנס בינלאומיים בישראל. אבל בזמן אמת - בתמנע, כבר בשעה עשר בבוקר של היום הראשון בשנה העברית החדשה - היה ברור שזה פשוט לא עובד. חוץ מכמות האנשים העגומה, פשוט לא היה שם המרכיב הכי בסיסי: הווייב.

בשיחה עם ב' מצוות ההפקה יכולתי להרגיש את הכוח המניע של האנשים שמאחורי הפסטיבל, את התקווה הכנה להחזיר עטרה ליושנה. מהבחינה הזאת, אי אפשר לתלות את הכישלון בכוונות של המארגנים. רק בדיעבד, במתמטיקה של אחרי, אפשר לומר שהעסק היה פרוס מדי ומפוזר מדי ובעיקר גדול מדי; כל כך גדול שכל מספר קטן יותר מ־30 אלף איש היה גורם לתמנע להיראות ריק ודי עצוב. אפשר גם לומר שראש השנה זה לא זמן טוב, שחמישה ימים זה ארוך מדי, שתחילת ספטמבר זה חם מדי וש־500 שקל זה יקר מדי. אבל הבעיה העיקרית היתה שכולם כיוונו גבוה מדי. כולם התארגנו לנוכחות גרנדיוזית שאולי היתה אפשרית אי־שם בעבר, אבל בהווה היתה נחשבת לנס. והנס לא התרחש.

עם אשר חביב, האיש שרק השם שלו עשה לי חשק להיות בתמנע, נפגשתי ליד הבמה המרכזית למשך לא יותר מחצי דקה. שנינו הסתכלנו על הרחבה הכמעט ריקה, והוא אמר בשקט שהם עשו כמיטב יכולתם. למעט המפגש הקצרצר הזה וכמה עדויות לגביו ממקור שני ושלישי, אני לא מכיר בכלל את חביב. אבל אין לי ספק שהוא נציג נאמן של דור המייסדים, אולי אפילו המוביל שלהם וסוג של נביא נושא בשורה. אבל מה שחביב לא השכיל לחזות - או שפשוט היה לו עצוב מדי להבין - היה שאת הבשורה הספציפית הזאת לא צריך לשאת. שאין ולא תהיה מהפכה. זמנן של המהפכות תם, ובכל מקרה, מספיק להסתכל לדור הסיקסטיז בעיניים כדי להבין שגם המהפכות הכי גדולות סופן להתבולל אל תוך המיינסטרים. תן לכל מהפכה מספיק זמן, וכל מה שיישאר ממנה זה נוסטלגיה בראשם של האנשים שחלמו להניע אותה.

טראנס, בהגדרתו, לא יכול לסחוף את ההמונים - כי הוא לא יכול להיות מיינסטרים. הוא לא יכול לשאת בשורה אמיתית לכלל האוכלוסייה, ויהיה מצב הרוח שלה אשר יהיה. זאת תרבות קטנטנה וצדדית; היא פשוט מהסוג החזק והמשתלט, וכשאתה בתוכה ברור לך שזאת רק שאלה של זמן עד ששאר העולם יגיע. אבל ככה זה רק מבפנים. האמת היא שאי אפשר להכניס את מי שלא רוצה, או את מי שלא חושב שהוא צריך, וגם לא את מי שסתם לא הזדמן לו לראות. זאת תת־תרבות שצריך קודם להיקלע אליה, ורק אז להחליט אם היא משתלטת לך על החיים, קופצת לביקור מדי פעם, או רק תורמת לך משהו רגעי שאחריו אתה ממשיך הלאה למקום אחר.

גם אני חשבתי פעם שהטראנס יכול להציל את העולם, או לפחות להפוך אותו למקום טוב יותר. גם אני הרגשתי מועקה כשלא הצלחתי להזרים את זה הלאה. זאת חוויה כל כך חזקה, שקשה להשלים עם העובדה שהיא רק שלך. אבל בסוף אתה חייב להבין את מה שלמד אשר חביב בראש השנה: אי אפשר לתקן את כל העולם רק כי מצאת את התיקון הפרטי שלך.

יש לי חבר ילדות שיוצא לי לדבר איתו על זה מדי פעם, בחור שהוא עילוי מוזיקלי ואיש שקט וחכם מאוד. עצם העובדה שכישרון מוזיקלי כמוהו מצא עניין בטראנס זה סיפור בפני עצמו, אבל הוא עמוק בפנים מאמצע־סוף שנות ה־90. וכשאני מדבר איתו על סופים והתחלות של דברים כמו תרבות הטראנס ועל איך שפעם היה יותר טוב, הוא עונה לאט ובשקט: טראק טראנס, בעיקר של בוקר, מתחיל בפתיח שקט. אחר כך יש אינטרודקשן, אחר כך עלייה, אחר כך ניצחונות - ואז הוא דועך, יורד ונמרח, מכין את עצמו לחיבור של הדי.ג'יי עם הטראק הבא. שם, בדעיכה הזאת, הטראנס נמצא עכשיו. ככה זה, וזה בסדר.

אולי אנחנו באמת חווים עכשיו את דעיכת הטראק הראשון בסט של די.ג'יי אגדי. הרי מה שקורה מסביבנו מזכיר מאוד את מה שקרה כאן אחרי מלחמת לבנון הראשונה ובמהלך האינתיפאדה הראשונה; יש מצב שהעסק אפילו קצת יותר עכור היום. אני לא בדיוק יודע, כי הייתי אז בבית ספר יסודי, אבל נראה לי שגם אחרי מלחמת לבנון הראשונה אף אחד לא החליט "בואו נבלע משהו ונרקוד עד אור הבוקר". זה היה תהליך: סבלו, הקיאו, ברחו, פקחו עיניים, התעוררו - ואז זה פרץ. בקיצור, בעניינים כאלה אין אינסטנט. אז אולי עכשיו בלענו את הכדור. ייקח קצת זמן עד שהוא יעלה.