קרבי זה הכי אושרי

כמו ברוב המקרים, בפעם האחרונה שאושרי היה צריך לזמן מישהי לשיחת "זו לא את, זה אני", הוא העדיף להתאייד כמו שאריות סידן מקרטון חלב מאשר להסתכל לבחורה בלבן של העיניים ולגרש אותה לדרכה. זה לא שהוא מניאק כמו שאולי יחשבו המעריצות של רן דנקר, זה פשוט לא מצליח לו אחרת. "כנראה שעדיין לא מצאתי את הנוסחה לעשות את זה בצורה טובה ועדינה, להיפרד. קשה לי עם זה, לפעמים אני פשוט נעלם", הוא מתנצל ונותן דוגמה מחייו המקצועיים: "הפקה וצילומים הם דבר מאוד מקרב, מן סוג של סיר לחץ של מלא אנשים שחיים באינטנסיביות כל יום מ־4:00 בבוקר עד 20:00 למשך תקופה ארוכה. כשהצילומים מסתיימים, זה קושי שקשה לי להתמודד איתו אז אני פשוט בורח ממנו, עולה על המונית ונוסע בלי להגיד שלום לאף אחד. זה בא מהמקום שאני לא יודע להפסיק משהו, אני מעדיף תמיד שהוא ימשיך באיזושהי צורה. להתחיל להסביר את הפרידה זה דבר שעושה לי עצוב. גם בזוגיות, שם אני גם בטוח שזה אפילו הרבה פחות פיירי כלפי הצד השני".

ועדיין זה בלתי נמנע מבחינתך.

"אני פשוט לא מצליח לקחת שליטה על הסיטואציה. במערכות יחסים ארוכות זה לא כזה קאט גס ומהיר, אבל אני חוסך בהסברים שיגדירו את ה'למה לא'. אני מעדיף להגדיר את ה'למה כן'. אם אין 'כן', זה לא שווה כלום. יכול להיות שיותר קל לי לשחק את הבד־בוי מאשר להיות הוא. אני לא מצליח למצוא את המילים הקשות, אני פשוט מתחמק מהאחריות הזאת כל פעם מחדש".

משתדל לקפץ בין קטגוריות ו...קאץ' מי איף יו קאן. אושרי כהן (צילום: עדי אורני. הפקה וסטיילינג: רינת אפרת)

למרות שאת החשיפה הראשונה המשמעותית שלו חייב אושרי כהן, 23, לאופה החלומות הרגיש שגילם ב"הכוכבים של שלומי", סרט של שמי זרחין שהפך אותו לכוכב בן לילה כשהוא בן 19 בלבד, את רוב זמן המסך שלו אושרי מקדיש לדמויות שמפלרטטות עם הצד הלא מחמיא של נפש האדם: זה שאם תפנה לרגע את הראש הוא לא יהסס לגנוב לך את הבחורה; שמתגרה בטוב עם זיפים דוקרים ומצח נחושה. אלא שכמיטב הקלישאה, מבט חפוז בקריירה הצפופה של אושרי, מי שהוכתר השנה על ידי המבקרים כשחקן הקולנוע הבולט בדורו, מביא למסקנה אחת: החיים מחקים את האמנות, והרע הוא לא בדיוק רע.

אומנם ברשימות של המלהקות אושרי מתויג כבד־בוי האולטימטיבי, אבל ברגע שמסירים את הקעקועים המודבקים ומגניבים עוד מבט פנימה, מגיח הילד ההוא שלא יודע להגיד לא, אבל כן יודע איך אופים כוכבים על עוגה. ילד רע? נו, כן, אבל לא בדיוק כמו שחשבתם עד היום. "קודם כל, אם אנחנו מדברים עליי, אני טוב, נקודה", הוא מתעקש. "אני חושב שקצת מבלבלים בין רוע למרדנות, או לחוסר שחייה עם הזרם. וזה הבלבול הקלאסי שהרבה אמנים חווים אותו אל מול כל המגדירים שרוצים לשים אותך בקטגוריה מסוימת. מרדן שכמוני, אני לא אוהב להיות בשום קטגוריה אף פעם, אז אני משתדל לקפץ ביניהן ו...קאץ' מי איף יו קאן".

השנה החולפת היתה ללא ספק, שנת הארטילריה הכבדה של אושרי, כזו שיורה לכל הכיוונים ולא מפספסת את המטרה. הוא הספיק לקטוף את פרס השחקן המבטיח של השנה בתיאטרון על תפקידו במחזה של רשף לוי, "החולה ההודי", להתמנייק בין דנקר לרונה־לי בעוד עונה של "השיר שלנו", וכמובן לכבוש את ה"בופור" בסרט המוערך של יוסף סידר, ולא פחות חשוב, את המבקרים, בתפקיד שזיכה אותו במועמדות לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. את האופיר הנכסף אושרי הפסיד לששון גבאי ו"ביקור התזמורת" שלקחו את כל הקופה. אבל בכרטיס הטיסה למועדון השטיח האדום, אחרי שערורייה לא קטנה, שבשיאה היו חילופי האשמות בין אנשי שני הסרטים הבולטים של הקולנוע הישראלי השנה, זכה "בופור". "כמובן שהתבאסתי כשהפסדתי", אומר אושרי, "אני מאוד אוהב את הסרט שלנו וחושב שהגיע לו לזכות. אבל נבחר מה שנבחר, ואני בטוח שזה סרט טוב ושששון עושה עבודה מצוינת. אני שמח שאיכשהו נעשה צדק, גם אם הוא מהדלת האחורית, ושבסופו של דבר נייצג את ישראל באוסקר".

אושרי עדיין לא הספיק להתאושש מהשנה העמוסה וכבר נדרש למרתון חזרות ל"נרניה - האריה, המכשפה וארון הבגדים", מחזמר של דיסני שיעלה במשכן לאמנויות הבמה בחנוכה, בבימויו של משה קפטן ובכיכובם של אניה בוקשטיין, הנרי דוד וחני נחמיאס; והצטלם לשני סרטי קולנוע שצפויים לצאת בשנה הקרובה, "איים אבודים" של רשף לוי, ו"לבנון" של שמוליק מעוז. האחרון מחזיר את אושרי למדים הצבאיים. "אין מה לעשות, מלחמה היא חלק מההתמודדות השוטפת שלנו וזה רק טבעי שהאמנות והיצירה שלנו יתעסקו בה", אומר אושרי על השלמת השירות הצבאי דרך המסך, "אני שמח שאני משתתף בסרטים שמורידים למלחמה את המכנסיים ומראים אותה במבושיה".

לא מתסכל אותך אחרי השנה הזו לעשות מחזמר בחנוכה?

"אני יודע מה אני עושה, ואני עושה אותו בן זונה. לעשות משהו כמו 'בופור' או 'איים אבודים' או 'החולה ההודי', ואז לעשות משהו לילדים, אני מוציא את זה מהשרוול, זה אפילו לא מאתגר אותי.

"את מכירה בחו"ל מישהו שעושה גם טלוויזיה, גם קולנוע, גם תיאטרון? את חושבת ששון פן עושה טלוויזיה? לא, כי הוא לא חייב. כמות הדברים שמרתקים אותך ברמה של מעיפים לך את התחת, המבחר לא עצום. ועם זאת אתה חייב להתקיים.

 חוץ מזה 'נרניה' זה מחזמר איכותי לילדים שעומד בסטנדרטים של דיסני ומועלה במשכן לאמנויות הבמה. אם כבר חנוכה, אז כזה".

רגע של פילוסופיה: אתה חי בשביל לשחק או משחק בשביל לחיות?

"סוג של ביצה ותרנגולת. היצירה חשובה לי, כמו שחשוב לי להשאיר מאחוריי חותם. אני קם בבוקר ויש לי איזה שבב במוח כמו ב'מטריקס', שאוכל לי את הראש ולא נותן לי מנוחה. תוסיפי לזה את העובדה שיש גם רעשים מבחוץ, שמצפים ממני כל הזמן לייצר ולספק את הסחורה".

תדמית יכולה לעכב שחקן, יגיד לך כל סוכן מתחיל. אבל אם מיכאל אלוני מעשן בצד כדי לא לאפר בטעות על הקריירה שלו בערוץ הילדים, הצצה בתיק העיתונות של אושרי מעלה ציטוטים על נפלאות האלכוהול ופרטנריות בנות 60, וזה עוד מבלי להתייחס לאגף המיוחד ששמור לו במדורי הרכילות, שם הוא זוכה לתיעוד מהביל מחוויותיו הטופלסיות במגרש המשחקים של חוף גורדון. "אני יודע שיש כאלה שחושבים שכל מה שחשוב לי זה שמש, ים וזיונים. סבבה, מה אני אגיד לך. אני אפילו לא רוצה להתחיל להסביר איפה אני לא מובן, כי כל מה שאגיד יקטלג אותי שוב וזה אומר שהם ניצחו. אני לא רוצה להישמע מתנצל, וזה לא שאני מכחיש את מה שאמרתי על החוויה שלי עם אשה בת 60 - שאני לא חושב שאחזור עליה כי זאת היתה חוויה קצת קשה (הוא מחייך בקריצה - ד. ה), אבל אני בהחלט מודע לכוח של עריכה עיתונאית.

"על בשרי חוויתי את היכולת של עיתונאים ליצור סיפור מהתבטאויות שנאמרות, אבל בקונטקסט מאוד מסוים. לפני חצי שנה פניתי לצבא הגנה לישראל וביקשתי לתרום באיזושהי צורה. תוך חודשיים קיבלתי סכין מטורפת בגב מהתקשורת. כתבו שם שהצבא עצמו הוא זה שפנה אליי והציע לי גיוס מינימלי ולא הסכמתי. זה בפירוש שקר, כי כשאני פניתי אליהם אמרו לי שזה בלתי אפשרי להתנדב - או שאני מתגייס לגמרי או שלא, שאין שום מסגרת שבה אזרח יכול לתרום למערכת הצבאית. וכל מה שקיבלתי היתה כותרת בעיתון: 'שאני אתגייס?'".

אז שוב התקשורת אשמה?

"בכלל, המילה 'משתמט', כל הדיבור הזה על משתמטים, הדיאלוג הזה הוא לא אמיתי אלא מונע משיקולי רייטינג ומרצון לייצר סערה. אף אחד לא שאל אותי מה היה הסיפור שלי, אף אחד לא ניסה ליצור דיאלוג, פשוט מרימים אנשים ויורים בהם חיצים תקשורתיים. כשהייתי בצבא בכלל לא הייתי סלבריטי או שחקן שלא מתאים לו לוותר על תפקיד ובגלל זה הוא משתחרר מוקדם. הסיפור שלי מאוד אישי, וחבל שהם לא מנסים לשמוע אותו כי הם היו מסיקים ממנו מסקנות על עצמם ועל הדרך בה הם מתנהלים, שגורמת לאנשים כמוני לא לשרוד את המערכת המטורפת הזאת.

"אני גם בטוח שהדברים של בר רפאלי סולפו", הוא נרתם לטובת שליחתנו באוגנדה, "אין לה סיבה להגיד את הדברים האלה והיא לא באמת התכוונה לזה. אני כועס על זה שכל דבר במדינה הזאת הוא מלחמה. נלחמים בתאונות הדרכים, בפוליטיקאים, במשתמטים. אני בטוח שהיא אמרה את זה באיזושהי צורה, אבל שהפכו את זה לכותרת פיקנטית שהוצאה מהקשרה".

אושרי הוא כנראה ההוכחה שלא משנה כמה טלנובלות ופרובוקציות סוגרות לך את החודש, בשורה התחתונה, את המפוקפקות שלו הוא שומר לתפקידים על הבמה. "אני תמיד מרגיש ששחקן, ואמן בכלל, מורכב מהחוויות שהוא צבר עד עכשיו, ממי שהוא, פלוס הדמיון שיש לו".

איך הדמיון שלך?

כן, הוא שוב מאוורר את החיוך הממזרי שלו. "פורה ופרוע. וברגע שנותנים לך לגיטימציה להשתמש בו ועוד להרוויח עליו כסף, אז הוא נהיה החבר הכי טוב שלך ואז זה מסוכן. לי, לאושרי, יש תיק קטן על הגב, תיק החיים, וכל פעם אני מעמיס בתוכו חוויות וגם מטייל בכוונה בכל מיני כוכים כדי לקטוף פירות מוזרים. אני כן מסכן את עצמי ומתקשה לדחות סיפוקים מיידיים ובודק גבולות והולך על תהום. למה? כי ככה, כי מעניין לי שם, כי כשאני בא לעבוד על דמות, אני פותח את התיק ורואה מה יש לי".

במי אתה מקנא?

"בליאונרדו דיקפריו. לא בגלל יכולות המשחק כמו בגלל שהוא מפיק סרטים מאוד גדולים והוא גם הולך לביים עכשיו סרט והוא מאוד מאוד צעיר. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שימי אותי שם, באמריקה, ואני בקלות יכול להתחיל להפיק סרטים. בגלל גלגלי השיניים האיטיים של התעשייה פה, עד שאגשים את מה שאני מפנטז עליו, ייקח לי קצת זמן. אני רוצה לעבוד בחו"ל. בא לי לעבוד עם הטובים ביותר, עם במאים וכותבים מהשורה הראשונה. גם פה עבדתי עם במאים מצוינים. יוסף סידר הוא במאי ברמה בינלאומית, שמי זרחין מדהים, לרשף לוי אני צופה הצלחה כבמאי וכותב. אם אתה מצליח לגרום לבן אדם לבכות בעברית, אין סיבה שלא תצליח לרגש אותו בשפה אחרת. ובגלל שאני פנטזיונר, זה יקרה בסופו של דבר".

לידיעת הרווקות הפוטנציאליות, או הצעירות בנות ה־60, על אף חיבתו של אושרי למשחקים אסורים, כרגע הדבר המרכזי בחייו הוא כאמור הקריירה השועטת שלו. בכל מה שקשור למין היפה, מאז שסיים את מערכת היחסים המשמעותית שלו עם נועה הופשטטר לפני קרוב לשנתיים, אושרי מעדיף להישאר מעריץ מהצד. "אני מת עליכן, באמת. מת, מת, מת עליכן, על כולכן, אוהב אתכן, מת לחבק את כולכן בו זמנית".

אלה החדשות הטובות. מה החדשות הרעות?

"שאי אפשר לעשות את זה... כרגע אני גם מעדיף להיות לבד. העולם הרחב מסקרן אותי כרגע יותר מהעולם הפנימי של זוגיות. מערכת יחסים זה דבר שמצריך עבודה וסבלנות, ואם כבר עבודה, אני מעדיף כזאת שאפשר להוציא עליה חשבונית".

רומנטיקן.

"אני וונאבי רומנטיקן, לא רומנטיקן באמת. מודה. מבחינתי הדבר הכי רומנטי זה לשכב במיטה מחובקים. זה יותר רומנטי בעיניי מכל טיסה בשמי הארץ. בכלל, אני חושב שאנשים שחיים ביחד לא צריכים לחיות אחד בתוך השני ולהתערבב אחד בתוך השני, אלא במקביל, כשלכל אחד יהיה את הדברים שהוא עושה ואוהב. אני מאמין שעם הזמן יגדל הצורך בפרטנרית, במישהי שאני אוכל להקיא בפניה את כל האינפורמציה הזאת שאני בולע, אבל זה שאני כרגע בוחר להיות לבד, לא אומר שאני בודד. כשאתה לבד, אתה נורא פתוח לכיוון הרוח ואתה מוצא את עצמך במקומות שלא היית מגיע אליהם אם לא היית לבד. חוץ מזה אני רק בן 23, אז מותר לי לדבר כמה שטויות שבא לי".

• את הראיון המלא עם אושרי תוכלו לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש