אגדה של חומוס: אבו חסן הלך לעולמו

אני לא רוצה להיכנס לוויכוחים פוליטיים על סוגיית ניכוס החומוס ואני לא רוצה לדבר על יחסי יהודי ערבים ביפו. אני רוצה לדבר על התרומה של איש אחד לא רק לנוף הקולינרי של יפו - אלא גם להבאה לשלמות של אחד המאכלים המקומיים הכי חשובים שיש. ובמשפט אחד קצר: אני רוצה להיפרד מאבו חסן, הגורו של החומוס, שהלך לעולמו אתמול.

את החומוס של אבו חסן הכרתי הרבה לפני שהכרתי את אבו חסן. ובעצם, אי אפשר להגיד שממש הכרתי את אבו חסן עצמו. מדי פעם, ביושבי מנגבת צלחת, היה מלחש מישהו "את רואה, זה אבו חסן".

זה היה לפני שנים. חבר שהיה מעורה יותר ממני בסצנת החומוס ביפו החליט לגמול אותי מהחומוס של מתחם בזל ולקחת אותי למקום האמיתי. השוק הראשוני היה גדול: הצפיפות, הצעקות, המהירות והטחת הצלחות בשולחן, לשבת ליד זרים, לאכול מהר וללכת לעכל במקום אחר. בלי חמוצים, בלי צ'יפס, בלי פלאפל, אפילו קפה קטן אין בסוף.  

אין מספיק לכולם. התור ב"אבו-חסן" (צילום: יהונתן צור)

בלי לשאול אותי הוזמנה עבורי המשולשת. לשולחן הגיעה צלחת מבולבלת, חמה וריחנית. זו הייתה אהבה מביס ראשון: החומוס הרך, החם, הכל כך טרי. הרוטב הצהבהב והתמים למראה, אך העוקצני על הלשון.

השנים חלפו, החבר הפך לחבר לשעבר. באו חברים אחרים, אבל אבו חסן נשאר אהבתי הראשונה. אין ספור פעמים חיכיתי בסבלנות לכיסא פנוי בסניף יהודה הימית, לפעמים ישבתי על הגדר מול סניף הדולפין, וכמובן מיד כשנפתח, מיהרתי לבקר גם בסניף החדש.

הסניף, גדול ומרווח, יש בו מזגן ואפילו תפריט (צ'יפס, פלאפל ואפילו שיפודים). אמריקה ממש. התפאורה השתנתה ולמרות שהחומוס נשאר כתמיד, משהו בנוסחה התקלקל. חזרתי לסניפים הקודמים, מחרימה את הקידמה. 

מותו של אבו חסן הוא לא טרגדיה - אדם מבוגר הולך לעולמו, משאיר אחריו בנים לתפארת ומסורת קולינרית ששינתה את טעמם של דורות. יש רק לקוות שבנו של אבו חסן ימשיך את דרכו של אביו: סיר חומוס מהביל שנמכר עד שנגמר, בלי תוספות ובלי התחכמויות - רק מנה אחת שעומדת בזכות עצמה, ומושכת אלפי מעריצים.