הוא היה אהבת חיי, אבל גם הגדול שבאויביי
הכרנו בתור לפיצוציה, אני קניתי מים מינרליים, הוא שילם עבורי. בעודי רודפת אחריו כדי להחזיר לו את הכסף ביססתי את מה שלימים הפך להיות מהות הקשר שלנו – אחת כזאת שרודפת אחרי אחד כזה, שבעודו הודף אותה לא מבין שבעצם איפשר לה בכך לקחת תנופה רצינית בדרכה להשיג אותו
בסופו של דבר עמדתי בתחנת הרכבת לבד, תוהה אם עשיתי את המעשה הנכון.
ייתכן שהעניין כולו היה נבחן בצורה שונה אילו היו במכסת השנים שצברתי על פני הפלנטה עוד עשר שנים לפחות. אבל כיוון שזו היתה תקופה שנקראה "תחילת שנות ה-30 של חיי", ומשום שעל אף הקדרות הנסוכה על פניי והיעדרה הבוטה של שלוות הנפש עדיין הרגשתי כילדה קטנה ותועה - בחרתי לעזוב את מי שהיה אהבת חיי הגדולה מכל. ולא בכדי הוא קיבל מפי את הכינוי העוצמתי. הוא היה אהבת חיי, למעשה עדיין, אבל היה גם אויבי הגדול ביותר, מאהבי הגדול ביותר, והחכם הכי טיפש שהכרתי. זאת מן הטעם האחד – הוא לא ידע לשמור בקנאות על התואר המלכותי שהענקתי לו.
איך כל זה קשור לסרטים?
לימים נזכרתי בפגישתנו הראשונה. הבריות ששמעו מפי ידעו לתאר את הפגישה ההיא במשפט הנדוש "זה קרה כמו בסרטים". לעתים קרובות, כשאני מהרהרת ברגע המפגש, מיד עולה המשפט הנ"ל ומעורר בי גיחוך רציני. איך ייתכן שהמפגש שלנו, שהתרחש ביום אוגוסט לוהט, כששנינו לבושים בחוסר פורמליות משווע בג'ינס וטריקו ישן, עומדים בתור לפיצוציה הוא עם בירה ביד ואני עם מים מינרליים, איך כל זה קשור לסרטים? מטפטפים זיעה, הוא לפניי, מוציא את ארנקו "גם בשביל המים" הוא אומר, מביט בי ומחייך.לא ייתכן שזה היה כמו בסרטים, לפחות לא באלו שהסבו לי עונג. בסרטים מן הסתם היו בחור ובחורה נפגשים בתור לקופאית בסופרמרקט, כשהגבר המטרוסקסואל, לבוש מוקפד ופניו קורנות מלחות מיוחדת הנוגדת קרינה, ישלח את ידו לעבר כיס הז'קט, רק כדי לגלות ששכח את הארנק בבית. והיא, בשמלה קצרצרה ובגוף שפריט הלבוש שינוח עליו איננו ממש רלוונטי למידת הרושם שהוא עושה, תציע בזהירות ומבלי לפגוע ברגשותיו הגבריים להלוות לו את הכסף כדי שיוכל לשלם בעבור הרכישה, תתלווה אליו לרכב, שם הוא יחזיר לה את הכסף וימסור לה כבדרך אגב את כרטיס הביקור שלו.
כך או כך, בפגישת הפיצוציה שנכנסה לספרי ההיסטוריה התחלתי להתווכח איתו על מה ולמה הוא מרשה לעצמו לשלם במקומי כמו איזה ערס מצוי מעיירה דרומית או צפונית מדי. הוויכוח הקטן שלנו כלל מרדף שלי אחריו במטרה להחזיר לו את הכסף, כדי למלא אחר המשפט הצדקני ביותר שקיים בעולם "רק בשביל העיקרון". והוא, רק בשביל העיקרון של לא להסב לי עונג, ברח ממני כל עוד נפשו.
ובעודי רודפת אחריו ברחובות תל אביב, ביססתי את מה שלימים הפך להיות מהות הקשר שלנו – אחת כזאת שרודפת אחרי אחד כזה, שבעודו הודף אותה לא מבין שבעצם איפשר לה בכך לקחת תנופה רצינית בדרכה להשיג אותו.
לבסוף הוא נעצר, מחייך, תוהה בינו לבין עצמו איך לסיים את הפארסה הזו, שלמרות התרחשותה ברחובותיה האדישים והמנוכרים של העיר הגדולה, עדיין מביכה. ולא תהיה זו הגזמה לומר שאפילו יוותר מתוך מצוקתו זו על כמה צווי "ייהרג ובל יעבור" שנמצאים בפנתיאון העקרונות והמעשים של חייו. הוא הושיט לי את ידו, רק בדיעבד הבנתי שהוא מחכה לכסף בעד המים, אבל באותו הרגע הושטת היד, שלוותה בחיוך האינסופי שלו, דחפה אותי לקראתו והנחתי את ידי שם, על היד המושטת, כמו מתוך מחווה בלתי מוסברת שאין לה שם.
הוא עמד שם, מנסה לעכל את היד הזרה האוחזת בו, משיל מעל עצמו את החיוך האגדי ופותח את פיו אלי בשאלה "מה את רוצה?" ומכאן ואילך כל מה שקרה הוא ככל הנראה הסיבה לכך שהפגישה ההיא הוכתרה "כמו בסרטים".
מה את רוצה?
רציתי לריב, כי היה לי יום רע ושבוע רע וחודש רע ושנה רעה
מה באמת רציתי? רציתי לנקום בבני המין השני, על מי שהם, על המעשים נעדרי המחוות של פעם. רציתי שיידע שאין לו ולעולם לא תהיה לו הזכות הגדולה לשלם בעד בקבוקי המים המינרליים שלי. רציתי לריב, כי היה לי יום רע ושבוע רע וחודש רע ושנה רעה במיוחד ושנות 20 מבוזבזות. אבל במקום כל מה שרציתי לומר, מצאתי את עצמי אומרת את מה שבוודאי לא רציתי לומר, את מה שמעולם לא אמרתי. אמרתי לו "אותך", כנועה כמו בסרטים האמריקנים של שנות ה-30 וה-40, מזיעה כמו שרק החום והלחות של תל אביב באוגוסט יכולים לגרום לאדם ממוצע להזיע ונחנקת ממאמץ הרדיפה שניכר בפעימות הלב ובריאות המלאות 15 שנים של עשן סיגריות מכל הסוגים והמינים.
כך התחילה לה הפרשייה מלאת הקיטש הזו, קיטש שלא יכול לעטר אף סרט איכותי בלקסיקון שלי. פרשייה שכן הצליחה לעטר את חיי בעליות ומורדות רבות כל כך ונשנות כל כך, עד שבתומה עמדתי ברציף תחנת הרכבת שהסיעה אותי לעיירה נידחת, אל נקודת ההתחלה, שם אין יותר גברים בעלי מחוות גרוטסקיות כמו לשלם על בחורה בפיצוציה ולמען הדיוק אין כמעט גברים, שהרי מדובר במקום קטן ונשכח, בו כולם קיימו כבר מזמן את תורת נוח והתקבצו להם זוגות-זוגות, פשוטים ומאושרים ככה סתם, מחייכים, אומרים שלום, לא מכירים בערכו הדל של הניכור ובעיקר - לא שואלים שאלות.
במקום הזה בו אני עומדת, על גבי תיק גדול ו-30 שנה של הישגים, הפסקתי לשאול.
האימייל של מיטל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
